דחייה על הסף מחמת התיישנות

בית משפט השלום בהרצלייה

ת"א 62671-05-23 ברנס נ' איילון ואח'     תיק חיצוני:

 

לפני	כבוד השופט צחי אלמוג
תובעת		רויטל ברנס (שבח קארד)
נגד
נתבעים		1. עדי איילון 2. עודד איילון 3. אוריאל איילון 4. בתיה איילון 5. אבישי איילון 6. שרה ברנובסקי 7. בנימין רובין

 

ספרות:

טל חבקין   התיישנות

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע'  5(1), 6, 15, 16

תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018: סע'  41(א), 42, 43

 

מיני-רציו:

* ביהמ"ש הורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 1-5 מחמת התיישנות. הגשת התביעה מחדש כחמש וחצי שנים לאחר שנמחקה התביעה הקודמת מצביעה על כך כי התובעת ישנה על זכויותיה כלפי הנתבעים, בעודה בוחרת לנהל הליכים משפטיים מול אחרים, באופן המצדיק לשלול את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

* התיישנות – תקופת ההתיישנות – תובענה שנדחתה

* דיון אזרחי – התיישנות – קיומה

.

בקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי הנתבעים 1 עד 5.

.

בית המשפט קבע כלהלן:

סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע שאם "הוגשה תובענה לפני בית המשפט… והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". נקבע כי סעיף 15 חל גם על מצבים שבהם התביעה נמחקה. לצד הרחבת המשמעות של הסעיף גם לתביעה שנמחקה, החלו בתי המשפט לאמץ גישה לפיה אין להחיל את סעיף 15 באופן אוטומטי כאשר התביעה נמחקה ביוזמת התובע, אם בשל רשלנותו ואם בשל מחדלו, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו.

בענייננו, הגשת התביעה מחדש כחמש וחצי שנים לאחר שנמחקה התביעה הקודמת מצביעה על כך כי התובעת ישנה על זכויותיה כלפי הנתבעים, בעודה בוחרת לנהל הליכים משפטיים מול אחרים, באופן המצדיק לשלול את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. התנהלות זו עולה כדי חוסר תום לב, ושימוש לרעה בהליכי משפט, ואין מקום להמתין שהתובעת תואיל לבחור את העיתוי הנוח והמתאים לה להגיש את תביעתה מחדש.

יוצא, אם כן, כי מועד התגבשות העילה ותחילת מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום 29.9.14 ומאחר ואין מקום להפעלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הרי שתקופת ההתיישנות מגיעה לקיצה ביום 29.9.21.  לפיכך, במועד הגשת התביעה בתיק זה בחודש מאי 2023 התיישנה התביעה זה מכבר.

 

החלטה

 

בקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי הנתבעים 1 עד 5.

 

הרקע לבקשות

 

1. התובעת הגישה תובענה כנגד הנתבעים 1-7, בה היא עותרת לחיוב הנתבעים 1-6 בגין שירותים מקצועיים אשר הוענקו להם ע"פ הסכם מיום 2.2.14 (להלן – ההסכם). הנתבע 7 נתבע בגין עוולות נזיקיות.

 

2. לפי הנטען בתביעה, הנתבעים שכרו את שירותי התובעת לשם קבלת החזרים כספיים מרשות מקרקעי ישראל בנוגע למקרקעין בבעלותם. בתביעה נמסרו פרטים אודות מועד החתימה על ההסכם ופעולות שנעשו לאחר החתימה מצד התובעת. חלק מהנתבעים קיבלו שוברי תשלום והתובעת פעלה לשם קבלת החזרים. הנתבעים 1-2 אשר חתמו על ההסכם ביקשו לבטלו (נספח 28 לכתב התביעה; מכתב מיום 29.9.14). נטען כי הביטול אינו כדין וכי ההסכם שריר וקיים. כן נטענו טענות משפטיות שונות בגין הפרת ההסכם וחיוב כספי כאחוז מסוים מתוך ההחזרים אשר קיבלו הנתבעים מהרשות.

 

3. ביחס לנתבע 7 נטען כי הוא היה סוכן של התובעת ותפקידו היה להיפגש עם הלקוחות, הנתבעים, להסביר להם אודות השירות שניתן להם ולהחתים אותם על ההסכמים וייפוי כוח, דבר שלא נעשה.
4. מהודעה שהוגשה לתיק ביום 8.1.24 עולה כי הנתבעת 6 נפטרה ויורשיה הינם הנתבעים 1-3.

 

5. הנתבעים הגישו כתבי הגנה. חלק מטענות הנתבעים בכתבי ההגנה נזכרו בבקשות הסילוק, אליהן אדרש בהחלטה זאת. בהחלטת כב' הרשמת הבכירה סבין אוחנה מיום 19.7.23 נקבע כי על התובעת לשלם הוצאות משפט, שנפסקו בהליך קודם שנמחק לבקשתה (ראו פירוט להלן). התובעת שילמה את ההוצאות שנפסקו רק ביום 29.10.23.

 

6. בכל שלוש הבקשות שהוגשו נטען כי התביעה התיישנה וכי היא לוקה בשיהוי ניכר המצדיק לכשעצמו את סילוקה על הסף. הבקשות נסמכות על מועדים ואירועים שאינם במחלוקת, ועל הליך קודם שננקט ע"י התובעת ונמחק לבקשתה. מאחר ומדובר בהכרעה על בסיס טענות עובדתיות שאינן שנויות במחלוקת – ניתן להכריע בטענת ההתיישנות בשלב מקדמי, טרם בירור התביעה לגופה (ראו: רע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א.לוי השקעות ובניין בע"מ [נבו] (2.12.20)).

 

טענות הנתבעים 1-2

 

7. נטען, בין היתר, כי במספר פסקי דין כבר נקבע כי נישומים שונים, שהינם לקוחות התובעת, היו זכאים להחזר מס מעצם רפורמה שנערכה על ידי רשות מקרקעי ישראל. התובעת שידלה לקוחות רבים לחתום על הסכם כך שהיא תטפל בקבלת ההחזרים, אך הסתבר כי הלקוחות היו זכאים להחזר אף ללא צורך בשירותיה. מדובר בהחזר אוטומטי שנעשה מצד הרשות ללא צורך בכל פעולה מצד התובעת כמומחית לעניין, מלבד חתימה על מסמך מסוים מצד נישומים. הנתבעים גילו עובדה זאת והודיעו לתובעת על ביטול ההתקשרות עימה ביום 29.9.14.

 

8. ביום 22.2.16 הגישה התובעת כנגד הנתבעים 1-2 תביעה בבית משפט השלום בתל אביב (תיק 48086-02-16), בעילה זהה להליך דנן (להלן – ההליך הקודם; כתבי הטענות צורפו כנספחים א – ב לבקשה). ההליך הקודם התנהל במשך קרוב לשנתיים. ביום 12.12.17 ביקשה התובעת להפסיק את הליך בשל כך שבחודשים האחרונים עובר להגשת הבקשה היא נמצאת בחו"ל פעמים רבות ותאלץ לעשות כן גם בחודשים שלאחר מכן, ועל כן לא תוכל לנהל את ההליכים הדרושים (נספח 3). הנתבעים התנגדו למבוקש. ביום 3.1.18 הורה בית המשפט על מחיקת ההליך תוך קביעה כי תנאי להגשת תביעה חדשה הוא תשלום הוצאות בפועל בסך 7,500 ₪ והצגת אישור על תשלום ההוצאות (נספח 6 לבקשה).
9. ביום 24.5.23 הגישה התובעת תביעתה דנן בעילה זהה תוך הוספת טענות. אין חולק כי בעת הגשת התביעה הנוכחית התובעת לא שילמה ההוצאות בהתאם להחלטה בהליך הקודם, ורק לאחר החלטת כב' הרשמת של בית משפט זה שילמה את ההוצאות ביום 29.10.23. מכאן, טוענים הנתבעים, יש לראות את התובעת כמי שהגישה את התביעה רק ביום 29.10.23 ולא לפני כן.

 

10. נטען כי התביעה התיישנה. ממועד הודעת הביטול ועד לקבלת התביעה לאחר תשלום ההוצאות חלפו קרוב ל – 9 שנים. נטען כי אין להחיל את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) שכן ההליך נמחק לפי בקשת התובעת ולא בנסיבות שאינן תלויות בה. גם אם מחילים את סעיף 15 הרי שתקופת ההתיישנות חלפה ביום 9.8.23 (לפי חשבון שהתביעה 'הוגשה' רק ביום 29.10.23 – מועד תשלום ההוצאות).

 

11. לחילופין, יש לסלק את ההליך מחמת שיהוי.

 

טענות הנתבעים 3 ו – 5

 

12. נטען כי עילת התביעה כנגדם התגבשה לכאורה ע"פ כתב התביעה ביום 1.7.15 (סעיף 41 לכתב התביעה; דו"ח קבלת החזר ע"י רמ"י). כך, לכל המאוחר, ניתן היה להגיש את התביעה נגדם ביום 1.7.22. כן נטען להיעדר עילה ויריבות מאחר והנתבעים אינם צד להסכם ולא לקחו חלק במו"מ שקדם להסכם. התביעה לוקה בשיהוי כבד וכן כנגד התובעת קיים השתק שיפוטי.

 

טענות הנתבעת 4

 

13. נטען בין היתר כי הנתבעת 4 אינה צד להסכם, כי לא חתמה על הסכם כלשהו עם התובעת ולא ייפתה את כוחה של התובעת לפעול למענה. הנתבעת 4 ציינה כי היא בת הזוג של הנתבע 1 וכנראה רק מכוח עניין זה צורפה לתובענה. כאמור בבקשות דלעיל, גם כאן נטען כי התביעה התיישנה לפי מספר חלופות.

 

 

תגובת התובעת לבקשות

 

 

14. נטען כי לחלק מהבקשות לא צורף תצהיר תומך ויש לדחותן; ביחס לטענת ההתיישנות יש לקבוע כי התביעה הוגשה ביום 24.5.23 וכי במועד זה טרם התיישנה התביעה.

 

15. ביחס לנתבעים 1-2 עילת התביעה נולדה ביום 29.9.14 כך שספירת 7 שנים בניכוי התקופה בה התנהל ההליך הקודם (ע"פ סעיף 15 לחוק ההתיישנות) מסתיימות ביום 9.8.23, ואילו התביעה הוגשה כאמור ביום 24.5.23; ביחס לטענת השיהוי נטען כי זאת לא הוכחה.

 

16. ביחס לנתבעת 4 ובמענה לטענת היעדר עילה נטען כי הנתבעת 4 חתומה על טופס 'אימות פרטים', דבר הקושר אותה לשירותים שניתנו, וכן הפנתה לסעיפים ספציפיים בכתב התביעה, בהקשר זה. ביחס לטענת ההתיישנות נטען כי המועד מתחיל מיום 22.2.16, יום הגשת ההליך הקודם, ובצירוף הארכת המועד לפי סעיף 15 לחוק, שחל גם על נתבעת 4, התביעה לא התיישנה. כן נטען כי אין עניין בהליך זה לטענת השתק שיפוטי.

 

17. התובעת הוסיפה והשיבה לטענות כלל הנתבעים בדבר השיהוי בהגשת התביעה, כי השיהוי לא גרם לנתבעים כל נזק, וכן השיבה לעניין טענת השתק השיפוטי, כי לא חל במקרה דנן.

 

עד כאן הטענות.

 

18. תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 קובעת:

 

"בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, התיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה" (כן ראו תקנה 41(א) ו – 42 לתקנות).

 

19. מצאתי כי דין התביעה להידחות כנגד כל אחד מהנתבעים שהגישו בקשתם, בשל התיישנות, כפי שיפורט להלן.

 

20. בהתאם לס' 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת התיישנותן של תביעות שאינן במקרקעין היא שבע שנים. בהתאם לס' 6 לחוק להתיישנות, תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נולדה עילת התובענה.

 

 

21. להלן יפורטו ממצאים ביחס לכל בקשה. אציין כי  לאור העובדה כי החלטה מתבססת על תאריכים ומסמכים שאינם שנויים במחלוקת והעולים מתוך כתבי הטענות, הרי שאין בהעדר תצהיר כדי להכשיל את הבקשות. אגב כך יש לציין כי חרף טענת התובעת בעניין זה, הרי שהיא עצמה לא תמכה את תגובתה בתצהיר.

 

בקשת הנתבעים 1-2

 

22. אין חולק בין הצדדים כי עילת התביעה נולדה לתובעת עם הודעת הנתבעים 1-2 על ביטול ההסכם, ביום 29.9.14. באותו מועד ידעה או יכולה הייתה התובעת לדעת כי אין בכוונת הנתבעים 1-2 לשלם לה שכרה ע"פ ההסכם, ובידה היה כוח תביעה אפקטיבי (ראו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 551 (2008). לשיטת התובעת יש להאריך את מועד ההתיישנות ולא למנות את תקופת ניהול ההליך הקודם, ולקבוע כי יום הגשת התביעה דנן הוא הקובע לעניין ההתיישנות, כך שבסך הכול לא חלפה תקופת ההתיישנות  ממועד היווצרות עילת התביעה. לשיטת הנתבעים אין להאריך המועד ע"פ סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ויש לקבוע כי יום הגשת התביעה דנן הינו יום תשלום ההוצאות שנפסקו בהליך הקודם.

 

 

23. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע שאם "הוגשה תובענה לפני בית המשפט…והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". היינו, בהתקיים התנאי שבסעיף 15, ניתן לגרוע או לא להתחשב בתקופה שהתביעה הקודמת הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון [נבו] (2003)). בפסיקה נקבע כי סעיף 15 חל גם על מצבים שבהם התביעה נמחקה.

 

24. לצד הרחבת המשמעות של הסעיף גם לתביעה שנמחקה, החלו בתי המשפט לאמץ גישה לפיה אין להחיל את סעיף 15 באופן אוטומטי כאשר התביעה נמחקה ביוזמת התובע, אם בשל רשלנותו ואם בשל מחדלו, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו (ראו: ע"א (י-ם) 34111-03-10 לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, (21.12.10); ת"א (י-ם) 2261/00 גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.09); ע"ע (ארצי) 393/05 טהה נ' מקיאס בע"מ (פורסם בנבו, 10.1.05); ת"א (שלום נתניה) 2978/05 אבו זייד נ' מועצה מקומית מג'ד אלשמס ואח' (פורסם בנבו, 7.12.06); ת"א 49204-08-10 (שלום חיפה) המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה (פורסם בנבו, 4.12.11)).

 

25. התנהלות התובע נבחנת לא רק במהלך ניהול התובענה אלא גם לאחר מחיקת התביעה על מנת ליצור איזון ראוי בין "אי הרצון להיטיב ולשפר את מצבו של התובע שניהל את תביעתו באופן רשלני ובלתי הולם, לבין אי הרצון לפגוע בתובע בשל מעשה או מחדל חד פעמי" (עניין אבו זייד, לעיל)

 

26. בענייננו, טענה התובעת בבקשת המחיקה בהליך הראשון כי היא מבקשת למחוק את התביעה בשל נסיבות אישיות מאחר ותאלץ לשהות בחודשים הקרובים בחו"ל. הנתבעים 1,2 צירפו לבקשתם אסמכתאות המלמדות כי התובעת המשיכה לנהל לאחר המחיקה הליכים משפטיים, התייצבה לדיונים ויזמה הליכים שונים (ראו סעיף 12 לבקשה והנספחים שצורפו לה) וטענו כי טענותיה שעמדו בבסיס בקשת למחיקת התביעה הראשונה הן שקריות. התובעת לא סתרה טענות אלו ולא התייחסה אליהן פרטנית, חרף האסמכתאות שצירפו הנתבעים לבקשה.  בנסיבות אלו, אני סבור כי הגשת התביעה מחדש כחמש וחצי שנים לאחר שנמחקה התביעה הקודמת מצביעה על כך כי התובעת ישנה על זכויותיה כלפי הנתבעים, בעודה בוחרת לנהל הליכים משפטיים מול אחרים, באופן המצדיק לשלול את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.  התנהלות זו עולה כדי חוסר תום לב, ושימוש לרעה בהליכי משפט, ואין מקום להמתין שהתובעת תואיל לבחור את העיתוי הנוח והמתאים לה להגיש את תביעתה מחדש.

 

27. על כך נאמר בע"א (מחוזי י-ם) 34111-03-10 טל (ברק) לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (נבו 21.12.2010):

 

"בית המשפט אינו בגדר מחסנאי שתפקידו לשמור על תובענות עד שיתרצה התובע ויואיל לקדמן. על המגיש תביעה מוטלת החובה לפעול כל העת לקידום ההליך אותו יזם ולנהלו ביעילות וברציפות, ככל שהדבר תלוי בו ונתון בידיו. המערער לא פעל בדרך זו, בלשון המעטה. אכן, התוצאה של חסימת שערי בית המשפט בפניו אינה קלה, אלא שכל תוצאה אחרת תפגע במשיבות, שהיו זכאיות להניח שהתביעה התיישנה; תעמוד בניגוד לדיני ההתיישנות ולערכי היסוד שהם מבטאים; תעודד בעלי דין שלא להקפיד על ניהול ענייניהם בבתי המשפט; תפגע בכלל ציבור המתדיינים שכן עניינים שצריך היה לסיימם מזה זמן ישובו ויתבררו לאחר שנים רבות ויגזלו ממשאבי בית המשפט, ותחבל ביכולתם של בתי המשפט לנהל הליכים ביעילות ובצורה ראויה."

 

28. מחיקת התביעה בהליך הקודם וניהול הליכים כנגד בעלי דין אחרים בתקופה ממושכת לאחר מכן מלמדים כי היא זנחה את תביעתה מול הנתבעים. צודקים הנתבעים שהדבר מצביע על וויתור מובהק מצד התובעת על מיצוי זכיותיה מול הנתבעים. כאמור, התובעת לא מסרה גרסה סדורה במענה לטענת הנתבעים כי לאורך השנים ניהלה הליכים כנגד אחרים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הצהרתה בהליך הקודם כי היא צפויה לשהות בחו"ל, באופן שלא תוכל להמשיך ולנהל את הליך הקודם. הדבר פועל לחובת התובעת שלא סיפקה כל הסבר. פרק הזמן שבין מחיקת ההליך הקודם (לבקשת התובעת) לבין הגשת התביעה בתיק זה, הינו פרק זמן ממושך ובלתי סביר שלגביו התובעת לא הניחה כל תשתית משכנעת לעיכוב. בעניין טל לוי לעיל נפסק כי "..במצבים בהם ניתן לקבוע שהתובע זנח, הלכה למעשה, את ההליך הראשון (או שהיה מדובר בהליך סרק מעיקרו) אין מנוס מהמסקנה לפיה לא תבוא תקופה זו, במהלכה נזנח ההליך, בחישוב פרק הזמן בו היה ההליך הקודם תלוי ועומד"

 

29. אני סבור כי התנהלות התובעת אין בה כדי להעמיד לזכותה את הארכה שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

 

30. יוצא, אם כן, כי מועד התגבשות העילה ותחילת מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום 29.9.14 ומאחר ואין מקום להפעלת סעיף 15, הרי שתקופת ההתיישנות מגיעה לקיצה ביום 29.9.21. לפיכך, במועד הגשת התביעה בתיק זה בחודש מאי 2023 התיישנה התביעה זה מכבר (הגם שכפי שנראה להלן, מועד ההגשה נחשב למועד תשלום ההוצאות, שגם אז בוודאי שהתביעה התיישנה).

 

31. אף שהצדדים לא טענו בעניין, אדרש גם לסעיף 16 לחוק ההתיישנות.

 

32. סעיף 16 קובע כי לאחר עיכוב תקופת ההתיישנות בשל תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, מוארכת תקופת ההתיישנות לתקופה של שנה מהיום שבו חדל העיכוב:

 

"נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב;…..".

 

33. סעיף זה משמעותו כי אם התעכבה תקופת ההתיישנות בשל הליך תלוי ועומד, והוגש מחדש, ונמצא כי בניכוי התקופה בה היה ההליך תלוי ועומד, נותרה לתובע תקופה קצרה, שהיא פחות משנה, מקבל התובע ארכה נוספת עד שנה אחרי שחדל העיכוב.

 

34. סעיף 16 אינו קובע תקופה מרבית של שנה לתבוע מאת סיום תקופת ההשעיה, ותקופת ההשעיה עצמה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תחולתו של הסעיף. הסעיף רלוונטי רק במקרים שבהם בתום תקופת ההשעיה (ולאחר ניכויה) נותר פרק זמן קצר משנה עד להתיישנות התביעה (ראו: טל חבקין, התיישנות, מהדורה שניה (2021) עמ' 358; ת"א (מחוזי ת"א) 17784-02-20 אבנר אבידר נ' אורי סורוקר (נבו 10.07.2023)).
35. הארכה שמעניק סעיף 16 לחוק ההתיישנות רלבנטית מקום שתובע מנהל את ענייניו בדרך ראויה המוכיחה שאינו ישן על זכויותיו. במקרה של רשלנות משמעותית בניהול ההליך, עם מחיקת ההליך הראשון, סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות אינם חלים ומרוץ ההתיישנות יחל ללא "מעצורים" מעת קרות האירוע ועד למועד הגשת התביעה המאוחרת (ראו: ת"א 49790-01-18 פלוני נ' אסם תעשיות מזון בע"מ [פורסם בנבו] (13.12.2020); ת"א 73460-01-20 פלונית נ' אלעוקבי [פורסם בנבו] (03.08.2021)).

 

36. אף שכאמור אין תחולה לסעיף 16 כאשר סעיף 15 לא חל, הרי שגם אם הייתי קובע כי סעיף 15 כן חל, יוצא כי העיכוב לפי סעיף 15 חדל ביום 3.1.18, המועד בו נמחקה התביעה הראשונה. למעשה, החל מיום זה יכולה היתה התובעת להגיש תובענה חדשה באין מפריע (למצער, התובעת לא שכנעה כלל וכלל כי החל ממועד זה היתה מניעה כלשהי מצידה להגשת תביעה חדשה תוך פרק זמן סביר). במועד זה נותרה לתובעת יותר משנה לתום תקופת ההתיישנות המקורית, ועל כן גם במקרה כזה לא יחול סעיף 16 לחוק ההתיישנות.

 

37. ואולם, להלן נראה, כי את מועד הגשת התביעה יש לייחס למועד מאוחר יותר, שגם אז, התביעה התיישנה, וגם מהטעמים שיובאו להלן יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

 

38. יש לראות את מועד הגשת התביעה בפועל, רק במועד בו שולמו ההוצאות שנפסקו בהליך הקודם לגביהן נקבע כי הן תנאי להגשת תביעה חדשה. במילים אחרות, יש לראות את התביעה כאילו הוגשה ביום 29.10.23. משכך, גם לפי חישוב התובעת, וגם אם אניח לטובתה כי חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות הרי, שהתביעה הנוכחית הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ולמעשה תביעתה התיישנה  כבר בחלוף יום  8.23, כפי שיוסבר להלן.

 

39. בפסק הדין מיום 3.1.18 קבע כב' השופט שליו לגבי התובעת: "…תנאי להגשת תביעה חדשה הוא תשלום ההוצאות בפועל והצגת אישור בדבר תשלום ההוצאות". מדובר בתנאי מחייב לכל דבר ועניין ואין להקל בו ראש כלל ועיקר. משמעות הדבר היא כי רק בהתקיים התנאי (תשלום ההוצאות והצגת אישור תשלום) התביעה מתקבלת לרישום – אחרת אינה נחשבת כמוגשת.

 

40. על חשיבותו של תנאי כזה עמד בית המשפט המחוזי ב ת"א (מחוזי חי') 61558-09-23 דוד מלכא (מנהל עזבון המנוחה חנה מלכה) נ' משה יצחק אוסדיטשר (נבו 10.01.2024), ולא למותר להביא את הדברים כלשונם:

 

 

"….בעניין אחרון זה, סבורתני כי צודקים הנתבעים בטענותיהם. ככל שהתובע עומד על תביעתו, הרי שתנאי לבירורה, ואף לדיון בבקשת הפטור, תשלום ההוצאות שהושתו עליו בהליכים קודמים ואשר נקבע במסגרת פסקי הדין שניתנו, כי תשלומן מהווה תנאי להגשת תביעה חדשה. מדובר בשני פסק דין חלוטים הכוללים הוראות ברורות באשר לחיוב התובע בהוצאות ולכך שתשלומן מהווה תנאי להגשת תביעה חדשה נגד הנתבעים באותו עניין"

 

ובהמשך:

 

"אני דוחה את טענתו של התובע לפיה בתי המשפט לא היו מוסמכים להתנות הגשת תביעה חדשה בתשלום הוצאות. ….בהיבט המהותי, בית המשפט מוסמך גם מוסמך להתנות הגשת תביעה חדשה בתשלום הוצאות שהוא פוסק. …. מכאן, הן משיקולים הקשורים בכוחו המחייב של פסק דין, הן משיקולים של מדיניות משפטית לפיה אין זה ראוי לתת גושפנקא להפרת חיובים שהוטלו ע"י בית משפט והן משיקולים של צדק כלפי הנתבעים, אין מקום לפסוח על קיום החיובים שנקבעו… הגשת תביעה חדשה, תוך התעלמות טוטלית מפסק הדין שניתן, מלמדת לטעמי על זלזול של התובע בהליכים ואך מדגישה את הצורך בעמידה קפדנית על קיום פסקי הדין הקודמים."

 

ומסיים בית המשפט וקובע:

 

"..מלכתחילה לא היה מקום להגשת התביעה ללא תשלום ההוצאות.."

 

41. משמעות הדברים לענייננו היא כי התובעת לא יכולה לעשות דין לעצמה, ולהגיש את התביעה הנוכחית לבית משפט זה ללא ששילמה את ההוצאות כפי שנפסק בהליך הקודם. התובעת שילמה את ההוצאות באיחור אולם אין בכך כדי לרפא את הפגם החמור שנפל בהתנהלותה, ואין להשקיף על הדברים כעניין טכני – פרוצדורלי גרידא.

 

42. דברים ברורים בסוגיה נאמרו בת"ת (שלום פ"ת) 42670-09-21 דורית צפורה אל עד נ' אברהם יפרח (נבו 10.03.2022) במסגרת דיון בבקשה לסילוק התובענה על הסף בשל אי גילוי קיומו של הליך קודם בין הצדדים ואי תשלום הוצאות שנפסקו בגדרו כתנאי להגשת תביעה חדשה:

"בניגוד לטענת ב"כ התובעת, איני סבור כי מדובר בפגם טכני, הניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות. ההליך בכללותו נפתח בניגוד להחלטה מפורשת של בית המשפט בהליך הראשון, שהתנה הגשת הליך חדש בתשלום הוצאות. "

 

 ועוד,

 

"הסתפקות בפסיקת הוצאות בגין המחדלים האמורים, ישדר מסר של זלזול בהליכים משפטיים ובהחלטות שיפוטיות, כגון ההחלטה שנתנה רשות להתגונן וההחלטה שחייבה את התובעת לשלם הוצאות בטרם תגיש הליך חדש. …. טענת ב"כ התובעת כי מדובר בפגם פרוצדורלי בלבד, ממחישה כשלעצמה את החובה שלא להסתפק בהטלת הוצאות במקרה זה, על מנת להבהיר הבהר היטב שהחלטות שיפוטיות נועדו לקיום, ולא לעקיפה ולהסתרה."

 

43. דברים נוקבים ומפורשים נקבעו גם בת"א (שלום הרצ') 36436-03-21 ס.ד. נ' עיצוב במה בע"מ (נבו 23.06.2021):

 

"התובע בחר שוב להתעלם מהחלטת בית המשפט והגיש את התביעה השלישית, ללא צירוף אסמכתא על תשלום ההוצאות, שנפסקו כתנאי להגשת התביעה…. הזלזול הבוטה של התובע לא הסתיים בהליכים הקודמים והוא המשיך גם להליך שלפני, כאשר התובע הגיש את התביעה ללא תשלום ההוצאות שהיוו תנאי להגשתה…. הגעתי למסקנה, שיש לקבלת את עמדת הנתבעת ולהורות על מחיקת התביעה, שכן במועד הגשתה לא התקיים תנאי מוקדם להגשה."

 

44. גם בת"א (שלום חי') 56428-09-20 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו 14.10.2022) נדון מקרה שבו תובע לא שילם הוצאות שנפסקו בהליכים קודמים כתנאי להגשת הליך חדש. בית המשפט קבע באותו מקרה:

 

"…כך או אחרת, במועד הגשת התביעה השניה התובע לא מילא אחר תנאי שנקבע בפסק הדין משנת 2012, בדבר תשלום הוצאות והצגת אישור תשלום, לגביו נקבע מפורשות שמילויו מהווה תנאי להגשת תביעה נוספת…"

 

"בעניין אחרון זה חשוב להדגיש, כי התנאי שנקבע בפסק הדין משנת 2012 לא נגע אך ורק לעצם תשלום ההוצאות, ובפסק הדין, עליו לא הוגש ערעור, נקבע מפורשות שהצגת אישור תשלום ההוצאות הוא תנאי להגשת תביעה נוספת… הדבר רק מחזק את המסקנה לפיה משלא מולא התנאי, הן בעת הגשת התביעה השניה והן בעת הגשת התביעה השלישית, יש לראות בכך כאילו תביעות אלה לא הוגשו, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות."

 

בהמשך נקבע שם :

 

"סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות אינם יכולים להקנות לתובע אין סוף הזדמנויות ואינם יכולים להאריך עד אין קץ את תקופת התיישנות, בהתעלם מהתנהלותו הדיונית של התובע. כאשר הליך קודם מגיע לסיומו בשל מחדליו של תובע, יכול הדבר להשליך על זכותו של התובע ליהנות מסעיפים 15 ו- 16 חלוק ההתיישנות."

 

45. סיכומם של דברים, בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, הוא שיש לראות את מועד הגשת התביעה כמועד בו שולמו ההוצאות בפועל, קרי ביום  10.23.

 

46. על כן, לוח הזמנים לבחינת טענת ההתיישנות הוא כדלקמן:

 

מועד הולדת עילת התביעה – 29.9.14

תום תקופת ההתיישנות המקורית – 29.9.21

 

מועד הגשת התביעה הראשונה – 22.2.16

 

מועד הפסקת התביעה הראשונה – 3.1.18

 

התקופה בין מועד ההגשה למועד ההפסקה  שאותה אין להביא במניין ההליך הראשון (לפי סעיף 15) – 681 ימים.

 

מכאן, שהמועד האחרון להגשת התביעה הנוכחית בניכוי התקופה הנ"ל חל ביום – 11.8.23 (יש להוסיף 681 ימים למועד בו מסתיימת תקופה ההתיישנות המקורית).

 

התביעה הנוכחית הוגשה ביום 22.5.23, אך כאמור לעיל,  היא נחשבת כמוגשת בפועל רק עם תשלום ההוצאות ביום 29.10.23.

 

47. לפיכך, התביעה הוגשה הלכה למעשה בחלוף תקופת התיישנות המוארכת ועל כן היא התיישנה. נדגיש גם כאן כי מאחר ובמועד חידוש התביעה (29.10.23) כבר התיישנה התביעה כולה, אין מקום להחיל את הארכה הקבועה בסעיף 16 לחוק ההתיישנות אשר נועדה להאריך את תקופת ההתיישנות עד שנה, כל עוד התביעה המחודשת מוגשת בתוך התקופה ולא מחוצה לה. לשון אחר, אין בכוחו של סעיף 16 "להחיות" תובענה שהתיישנה בעת חידושה, אלא רק להאריך את המועד לצרכי התארגנות לתובענה שבעת חידושה קרובה או נמצאת על סף תקופת ההתיישנות. או אז מוארכת התקופה לשנה נוספת (ת"א (שלום ת"א) 14996-04-17 פלוני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (נבו 24.01.2018)). כאמור, לא זה המצב במקרה זה, שכן התביעה נחשבת כמוגשת מחוץ לתקופת ההתיישנות (אף המוארכת).

 

48. אשר על כן, ביחס לנתבעים 1-2 הרי שהתביעה התיישנה הן מכך שאין להחיל את סעיף 15 כאמור לעיל, והן מכך שאף אם מחילים את הסעיף ומאריכים את תקופת ההתיישנות, הרי שע"פ מועד ההגשה בפועל, יום 29.10.23, התביעה התיישנה גם אז.

 

בקשת הנתבעים 3 ו -5

 

49. בעניין נתבעים אלו, כלל לא הוצג הסכם חתום, כגון זה שהוצג בקשר לנתבעים 1-2, ועל כן יום הולדת עילת התביעה שונה . נתבעים אלו לא היו צד בתביעה המקורית.

 

50. תביעת התובעת הינה לקבלת שכר כאחוז המגיע לה מהחזר שיתקבל ע"י הרשות. כעולה מכתב התביעה החזר זה התקבל ביום 1.7.15. ביום זה נולדה עילת התביעה, שכן זהו המועד בו היה לתובעת כוח תביעה ממשי ואפקטיבי כלפיהם. משכך, היה על התובעת להגיש תביעתה כנגד נתבעים 3 ו – 5 לא יאוחר מיום 1.7.22.

 

51. אף אם אניח כי העילה התגבשה, כשיטת התובעת, ביום הגשת התביעה הקודמת (22.2.16), הרי שהיה על התובעת להגיש תביעתה לכל המאוחר בחלוף 7 שנים מאז, כלומר עד ליום 22.2.23.

 

52. יש לדחות טענת התובעת כי אף כנגד נתבעים אלו מרוץ ההתיישנות נעצר לפי סעיף 15 לחוק. נתבעים אלו לא היו צד בתביעה הקודמת, ולכן הוראות סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות אינן חלות עליהם. הוראות אלה עוצרות את מירוץ ההתיישנות רק לגבי מי שהיה צד בתביעה הראשונה (ראו: ע"א 8121/16 פלוני נ' ד"ר יוסף שעבאני [נבו] (13.12.18) ; ע"א 8500/02 זמיר נ' אררט [נבו] (4.9.03)).

 

 

53. אכן, לגבי נתבעים אלו אין תנאי של תשלום הוצאות, אולם, מאחר והתביעה הנוכחית הוגשה ביום 22.5.23, הרי שגם אז הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

 

בקשת הנתבעת 4

 

54. הנימוקים והמסקנות ביחס לנתבעים 3, 5 תקפות גם לנתבעת 4 שכן אף היא לא הייתה כלל צד להליך הקודם. לפי כל החישובים שנעשו לעיל, בין אם נראה את יום 29.9.14 כיום בו נולדה עילת התביעה, או לכל המאוחר, כשיטת התובעת, יום בו הגישה ההליך הקודם, אזי בכל מקרה התביעה התיישנה גם כלפיה.

 

55. לסיכום,

 

דין התביעה להידחות כנגד הנתבעים 1-5 בשל התיישנות. לפיכך, אין צורך לדון בטענות הנוספות.

 

5129371התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים (1,2,3,4,5) הוצאות בסך 5,000 ₪  בתוך 30 יום.

54678313

 

ניתנה היום, י"ח סיוון תשפ"ד, 24 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

 

 

 

צחי אלמוג 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה