דחיית תביעה להרמת מסך נגד בעלים ואורגנים של חברה

בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 60263-09-16 עופר השקעות בע"מ נ' סטרוגו ואח'
לפני כבוד השופטת בכירה חנה קלוגמן
התובעת:	עופר השקעות בע"מ ח.פ 510160781 ע"י ב"כ עו"ד יגאל דורון ו/או שחר אלחייני
נגד
הנתבעים:	1. ירון (רוני) סטרוגו 2. לוי סטרוגו יזמות בע"מ 3. ירון לוי ע"י ב"כ עו"ד אייל רייף ואח'

 

 

 

 

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק החברות, תשנ"ט-1999: סע'  6, 6(א)(1)(א), 6(א)(1)(ב), 54

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  12, 39, 61

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: סע'  14 (א)

 

 

פסק דין

 

לפניי תביעה כספית על סך של 511,938.33 ₪  בגין חוב דמי שכירות.

הסכם השכירות נחתם בין חברת בר פירות ים 2003 בע"מ– הנמצאת בהליכי פרוק (ביום 23.2.15 ניתן פסק דין לפירוק החב'). לטענת התובעת, הנתבעים שהינם בעלי מניות או דירקטורים בחברה חבים באחריות אישית כלפי התובעת. הנתבעים כופרים הן בגובה החוב והן בחבות האישית.

 

 

1.רקע כללי ומיהות הצדדים :

 

התובעת, עופר השקעות בע"מ( להלן: "התובעת")  הינה חברה שבבעלותה נמצא המושכר בבניין הידוע כ"בנין מרכזים" ברח' משכית 32 בהרצליה פיתוח, חלקה 83 בגוש 6420 (העתק נסח הטאבו נספח 1 לכתב התביעה המתוקן).

 

הנתבע 1, מר ירון רוני סטרוגו, (להלן: "מר סטרוגו") היה דירקטור מנהל ובעל מניות שהחזיק ב24.81% ממניות חב' בר פירות ים (2003 ) בע"מ  בפירוק (להלן: "בר פירות ים" או "החברה", או "השוכרת"), אשר הפעילה מסעדה במושכר ששכרה בשכירות בלתי מוגנת מהתובעת בבניין מרכזים בשטח של כ- 358 מ"ר (להלן: "המושכר").

 

הנתבע 2, חב' לוי סטרוגו יזמות בע"מ (להלן:"חב' לוי סטרוגו") הינה בעלת המניות הנוספת בבר פירות ים אשר מחזיקה ב75.19% ממניות בר פירות ים הנותרים.

 

הנתבע 3, מר ירון לוי (להלן:" מר לוי") הנו דירקטור ומנהל בחברת בר פירות ים ובעל מניות בשיעור של 50% ממניות חב' לוי סטרוגו, כאשר 50% ממניות חב' לוי סטרוגו הנותרים מחוזקים על ידי הנתבע 1 מר סטרוגו. (העתק תדפיס רשם החברות של חברת בר פירות ים והעתק חברת לוי סטרוגו נספחים 2א- ב'2).

 

ביום 24.4.13 חתמו לוי וסטרוגו בשם החברה על הסכם השכירות, הסכם ניהול ונספח שינויים  (להלן: "ההסכם ") עם התובעת ושכרו שטח של 358 מ"ר (צורף נספח 3 א' לכתב התביעה).

נספח שינויים סומן כנספח 3 ב' לכתב התביעה. והסכם הניהול סומן נספח 3ג' לכתב התביעה.

 

ביום 1.5.13 נכנסו הנתבעים למושכר.

ביום 23.10.14 הוחזר הנכס לתובעת (נספח 20 לכתב התביעה המתוקן).

 

הוגשה בקשה לפירוק "בר פירות ים" ביום 2.11.14 (ראה בס' 3 לסיכומי התובעת ונספח 5 לחוו"ד מומחה בימ"ש). ביום 23.2.15 התקיים דיון בפני כב השו' אורנשטיין והוחלט על פרוק החב' בר פירות ים  (ראה נספח 21 ב לכתב התביעה).

 

2.תמצית טענות הצדדים:

3.תמצית טענות התובעת:

 

התנהלות הנתבעים שהביאה לקיום החוב:

 

לטענת התובעת, חברת בר פרות ים, לה הושכר הנכס ששימש כמסעדה, נותרה חייבת דמי השכירות תמורת מרבית התקופה בה שהתה בנכס. כנגד חברת בר פרות נפתחו הליכי פרוק כפי שפורט לעיל. התביעה הנדונה הוגשה כנגד הנתבעים שהיו מנהליה ובעלי מניותיה באופן ישיר ובאופן עקיף, בעילה של הרמת מסך  (ס' 6 לחוק החברות) . לטענת התובעת, הנתבעים עשו  שימוש פסול בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, באופן שיש בו כדי להונות או לקפח את נושיה של בר פירות ים. כמו כן, לטענתם יש במקרה הנדון הצדקה לבצע הרמת מסך בשל שימוש באישיות המשפטית הנפרדת באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (ראה בע"מ 12 לכתב התביעה המתוקן).

 

לטענת התובעת, למעשה לוי וסטרוגו במכוון או במזיד דאגו להעמיד את ההון המונפק בבר פירות ים בסכום של 133 ₪ (ראה בע"מ 1 לנספח 2א ).

בנוסף שיעבדו לוי וסטרוגו את הכנסות המסעדה ואת רכושה המועט. כך לדוגמא נרשם "שעבוד קבוע ראשון על הכנסות המסעדה באמצעות כרטיסי אשראי של חב' ישרכארט (ראה בע"מ 2 לנספח 2 א ובס' 75 לכתב התביעה המתוקן).

בנוסף נרשם שעבוד לטובת בנק ירושלים על רכב מסוג אאודי (ראה בע"מ 2 לנספח 2א ).

כך גם נרשם שעבוד לבנק דיסקונט ישראל בע"מ (ראה בע"מ 2 נספח 2א ).

לטענת התובעת, מחד דאגו הנתבעים כי לחברה לא יהיה הון עצמי, ומאידך כל הכנסותיה ורכושה שועבד.

בנוסף לוי וסטרוגו דאגו כי יישאר לבר פירות ים רכוש מעוט שנמכר בסכום של 3,000 ₪ (אשר נכנסו לקופת הפירוק- ראה בס' 79 לכתב התביעה וראה נספח 22א-ב דוח המפרק והעתק החלטה המאשרת את מכירת הציוד ).

 

לטענת התובעת בהתאם לס' 54 לחוק החברות לוי וסטרוגו אחראים באופן אישי לסכום החוב מאחר והפרו את החובה לנהוג בתום לב מכח ס' 12, 39 ו- 61 לחוק החוזים (ראה בסעיפים 84-82  לכתב התביעה ).

כמו כן לטענת התובעת הלכה למעשה ביצעו לוי וסטרוגו עוולת רשלנות,  תרמית והטעיה ובכך גרמו אף להפרה חוזה השכירות עם התובעת ודבר זה הוביל לנזק ממוני אצל התובעת (ראה בס' 89-87 לכתב התביעה).

 

גובה החוב:

 

סכום החוב של הנתבעים פורט בסעיף 95 לכתב התביעה-

חוב על סך 102,796.51 ₪ הנובע מאי תשלום דמי שכירות לחודשים יוני – אוגוסט 2014.

 

חוב על סך של 22,301.18 ₪ הנובע מאי תשלום דמי השכירות בין התאריכים 1.10.1014- 23.10.2014.

 

חוב על סך 279,488 ₪ הנובע מאי תשלום בגין תקופת הגרייס עבור החודשים יולי 2013 – מרץ 2014  מאחר והנתבעים הפרו את הסכם השכירות נשללה זכותם לתקופת הגרייס.

 

סכומים אלה בתוספת ריבית מגיעים לסכום 511,938.33 ₪ .

(ראה התחשיב נספח 23 לכתב התביעה).

 

 

 

 

הרמת מסך:

 

לטענת התובעת, לוי וסטרוגו התקשרו בשם בר פירות ים בהסכם שכירות עם התובעת ביודעם כי בר פירות ים לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת. לחיזוק טענה זו צרפה התובעת  חוות דעת מטעמה של  רו"ח יום טוב בילו (להלן:"חוו"ד התובעת" ) (העתק החוו"ד נספח 2 ג' לכתב התביעה המתוקן) (ראה בס' 9 לכתב התביעה המתוקן).

 

לטענת התובעת בשנת 2013 השנה בה התקשרה בר פירות ים בהסכם השכירות עם התובעת משכו לוי וסטרוגו עבור עצמם כמילוין ₪ ומתוך זה החזירו לעצמם הלוואת בעלים במעל  למחצי מיליון ₪ על ידי מכירת הנכס היחיד של חב' בר פירות ים. בשנת 2014 משכו הנתבעים כספים לעצמם (לכיסם הפרטי ) בשווי של למעלה מ-300,000 ₪  ובשנים 2013-2014 משכו למעלה מ1.1 מלש"ח (ראה בס' 10 לכתב התביעה המתוקן).

 

לפיכך, לטענת התובעת, הנתבעים פעלו בניגוד לאמות המידה שנקבעו בס' 6(א)(1)(ב) וס' 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן:"החוק"), קרי לוי וסטרוגו הגדילו למעשה את נכסיהם האישיים ובמקביל הקטינו את מצבת הנכסים והמשאבים של של בר פירות ים, עד כדי הפעלתה במצב של מימון דק וחדלות פירעון (ראה בס' 29 לכתב התביעה המתוקן). זאת ועוד לוי וסטרוגו אף חתמו על ערבות  ₪ שיתרתם בסוף שנת 2013, עמדה על סך 255,846 ₪ ואילו בסוף 2014 הייתה מאופסת (ראה בס' 36 לכתב התביעה המתוקן). דהיינו, הם פעלו לתשלום החובות לנושים בעלי הערבות העצמית.

 

לטענת התובעת מתוך העולה בחוות הדעת, המעבר של חב' פירות ים לנכס שהושכר על ידי התובעת גרם להגדלת ההוצאות באופן שכדי לכסות את הגידול בהוצאות נדרש גידול בהכנסות של כ- 33% דבר בלתי ראלי (ראה בס' 22 לכתב התביעה המתוקן).

 

לטענת התובעת עת חתמו סטרוגו ולוי על הסכם השכירות והסכם הניהול ביום 24.4.13 בשם פירות ים (העתק הסכם השכירות והסכם הניהול –נספחים 3 א' -3 ג' לכתב התביעה) ושם הוסכם לתת  ללוי וסטרוגו פטור מתשלום דמי שכירות למשך 8 חודשים וזאת החל מתום תקופת בר הרשות כאשר תקופת בר הרשות הוגדרה כתקופה בת 3 חודשים ממועד מסירת החזקה במושכר (להלן: "תקופת הגרייס "ר' בסעיפים 5.2 ו5.3.1 לנספח השינויים ור' בס' 24 לכתב התביעה המתוקן).

 

לטענת התובעת בחודש אפריל 2014 פנה סטרוגו למנהלת הנכסים האחראית על המושכר ביודעו כי הוראת הקבע שמסרה בר פירות ים לתובעת לא תכובד ולכן ביקשו לבצע העברה בנקאית דבר שנועד להסתיר את העובדה כי בר פירות ים בקשיים (ראה העתק תכתובת המייל לסטרוגו מיום 1.4.14 נספח 4 לכתב התביעה המתוקן).

ביום 3.2.14 הנתבעים חזרו אל התובעת כי הם "מנסים להעביר את הכסף" (העתק התגובה נספח 5 לכתב התביעה).

ביום 30.4.14 שלח סטרוגו מסרון למנהלת הנכסים האחראית על המושכר כי יצטרך לשלם את שכה"ד בגין חודש מאי 2014 באופן אחר במקום הוראת הקבע (העתק המסרון צורף כנספח 6 א'-ג לכתב התביעה).

 

בהמשך שלחה מנהלת הנכסים מייל מיום 22.6.14 (נספח 7 ג לכתב התביעה) .

מכתב מב"כ התובעת נשלח מכתב בדבר הפרות יסודיות והתראה בטרם נקיטת צעדים ביום 25.6.14 ונכתב כי הסיכום אליו הגיעו הצדדים בדבר פריסת התשלומים בטל (ראה נספח 8 לכתב התביעה וסעיף 49 לכתב התביעה).

 

בעקבות כך פנו הנתבעים למנהלי התובעת ושכנעו אותם כי יש ביכולתה של בר פירות ים לעמוד בהתחייבויותיה והציגו מסמך מפורט לחודשים מאי 2013- מאי 2014 מאושר על ידי רו"ח –מכתב מיום 29.6.14 (צורף כנספח 9 לכתב התביעה).

 

ביום 29.6.14 פנתה מנהלת הנכסים לסטרוגו והמציאה לידיו מכתב התחייבות חדש (ע"מ 3 בנספח 10 ) וביום 1.7.14 "עקף" סטרוגו את מנהלת הנכסים ופנה לסמנכ"ל הכספים לפיו יעבירו 12 ציקים  ועוד הבהרה לפיהם אם יאלצו לסגור את המסעדה התובעת לא תדרוש את שלושת חודשי השכירות שאותם הם פרסו ל12 ציקים וכן אם לא יצליחו הנתבעים להבריא את המסעדה לא תחולט הערבות הבנקאית  (ר' ע"מ 2-3 לנספח 10 ובס' 52 לכתב התביעה ).

 

בעקבות כך, פנתה מנהלת הנכסים והתריע כי על סטרוגו להמציא הוראת קבע חתומה במקום זו שבוטלה באופן חד-צדדי והתראה לתשלום בגין מיזוג אויר וחשמל.

 

בהמשך ביום 15.7.14 פנתה מנהלת הנכסים שוב לסטורוגו והאחרון לא העביר הוראת קבע חדשה ודרשה ממנו להעביר בהעברה בנקאית סך של 5,581 ₪ בגין מיזוג אויר לחודשים 06-07/2014 (ראה בס' 59 לכתב התביעה).

 

בהמשך גם ביום 22.7.14 נשלחה תכתובת לסטורוגו ודרישות תשלום נוספות הועברו ביום 31.7.14, 20, 28, 29 אשר לא נענו (ראה נספח 13 לכתב התביעה).

ביום 22.7.14 ביקש סטורוגו לקבוע פגישה עם מנהלת הנכסים (נספח 14 לכתב התביעה).

ביום 3.8.14 פנייה נוספת נשלחה לסטורוגו לשלם דמי הניהול לחודשים 06-07/2014.

לוי השיב לתכתובת ביום 3.8.14 וכתב כי מתואמת להם פגישה עם שרון סמנכ"ל הנכסים (נספח 15 לכתב התביעה).

במהלך הפגישה עם לוי וסטרוגו טענו כי עומד להיכנס משקיע חדש למסעדה.

וביום 3.9.14 פנה לוי למנהלת הנכסים במייל כי הם במו"מ אל מול משקיע נוסף שייתכן ויזרים כספים (נספח 16 לכתב התביעה).

מכתב התראה "שני" נשלח ביום 4.9.14 (נספח 17 לכתב התביעה. ס' 66 לכתב התביעה).

הנתבעים המשיכו ל"תעתע" בתובעת ושלחו מכתב ביום 7.9.14 (נספח 18 א'-ב לכתב התביעה).

הנתבעים העבירו המחאות שחזרו הראשונה מיום 15.10.14 לא כובדה.

התובעת שלחה מכתבה מב"כ ביום 20.10.14 (נספח 19 לכתב התביעה).

ביום 23.10.14 חתם לוי על פרוטוקול "החזרת נכס" (נספח 20 לכתב התביעה).

לתובעת התברר כי ביום 2.11.14 הוגשה בקשה על פירוק בר פירות ים בבימ"ש מחוזי ת"א פר"ק 1684-11-14 (להלן: "תיק הפר"ק") שם הוגשה בקשה על ידי עובדי בר פירות ים בגין חוב שכר עבודה (נספחים 21 א'-ב לכתב התביעה).

 

בסיכומי התובעת נטען כי :

לטענת התובעת הנתבעים שילמו דמי שכירות רק עבור חודשיים מתוך 18 חודשים בהם החזיקה הנתבעת 2 במושכר. (ס' 1 לסיכומי התובעת).

לטענת התובעת יש לייחס לנתבעים ביחד ולחוד את החוב כבעלי מניות בחברה ובחברת האם וזאת על דרך הרמת מסך כפולה.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעים רוקנו את החברה וגם התחייבות אישית והחזירו לעצמם את הלוואת הבעלים ומכרו את היאכטה הנכס המשמעותי היחיד של החב' וגזלו את התמורה 520,000 ₪ לכיסם הפרטי (ראה בס' 1 לסיכומי התובעת). כמו כן לוי וסטרוגו העמיסו "קשת רחבה" של הוצאות וחיובים פרטיים על בסיס יומי בכל נושא ותחומי החיים" ולתמיכה בטענות אלו ראה כרטסות הכספים לשנים 2014-2012 (ראה בס' 28-17 לסיכומי התובעת).

לטענת התובעת גם 12 ההמחאות שצורפו למכתב לוי וסטרוגו מיום 7.9.14 עבור דמי שכירות 6-8/14 ו3 המחאות שהנפיקו בשם החברה והועברו לתובעת לא כובדו (ראה בס' 65, 97 ונספחים 23, 39-37 לתצהיר אפל וס' 40-32, 99-97 לתצהיר אפל – ראה בס'  55,53  לסיכומי התובעת).

 

בס' 58 לסיכומי התובעת נטען כי החוב הינו בגין אי תשלום דמ"ש חודשים 6-8/2014 ו 1-23.10.14 בסך 122,737.69 ₪ בתוספת תקופת הגרייס – 279,490 ₪ ובתוספת ריבית הסכמית הקבועה בס' 19.1 להסכם השכירות מתקבל הסכום של 508,862.32 ₪.

 

בסיכומי התשובה מטעם התובעת נטען כי תביעת החוב הוגשה כנגד בר פירות ים, אך לפי  והפסיקה ניתן להגיש תביעה נגד פרטים וחברות שאינם בחדלות פירעון בנפרד (ס' 1 לסיכומי התשובה).

 

לטענת התובעת, השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל מוכיחה כי במקרה הנדון התקיימו התנאים להרמת מסך וחיוב הנתבעים באופן אישי בחובות חברת בר פירות ים שנכנסה להליכי פרוק.

 

4.תמצית טענות הנתבעים :

 

אין למעשה מחלוקת לגבי תקופת השכירות והחתימה על הסכם השכירות. יחד עם זאת קיימת מחלוקת לגבי החבות לתשלום דמי השכירות בתקופת הגרייס. כמו כן קיימת מחלוקת לגבי החבות האישית של הנתבעים.

 

חוב דמי השכירות בגין תקופת הגרייס:

 

לטענת הנתבעים ניתן פטור מתשלום דמי שכירות לתקופה של שמונה חודשים (התקופה שכונתה "תקופת הגרייס") עקב כך שהשוכרת – חברת בר פרות ים לקחה על עצמה את פינוי הדייר שהיה בנכס ואשר סירב להתפנות. התובעת פתחה בהליכי משפטיים נגד הדייר הקודם, אשר המשכן נחסך ממנה עקב פינוי הדייר על ידי החברה. לטענת הנתבעים עלות הפינוי הייתה כשמונה חודשי שכירות ולכן הם קבלו פטור לשמונה חודשים. בנסיבות אלו ולאחר שהתובעת קבלה את התמורה, אין היא זכאית לדרוש את דמי השכירות בגין תקופה זו (סעיף 35.1 לכתב ההגנה) (סעיף 1.2.14 לחוות הדעת מטעם הנתבעים).

 

הרמת מסך:

 

לטענת הנתבעים, בר פירות ים, הינה חברה בע"מ והינה תאגיד בעל אישית משפטית נפרדת והיא זו שנושאת באחריות מלאה ובלעדית. הרמת מסך כנגד בעלי המניות כמו גם הטלת אחריות אישית על אורגן נבחנת רק במקרים חריגים, אשר  אינם מתקיימים במקרה דנן (ראה בס' 5 לכתב הגנה מתוקן).

 

עוד לטענת הנתבעים, אין בתיקון כתב התביעה כדי לחזק את טענת התובעת לאחריות לנתבעים בחובות החברה כלפיה.

הנתבעים צירפו חוו"ד מטעמם של הכלכלן מר דניאל ידובסקי (ראה בס' 7 לכתב ההגנה המתוקן) (נספח א' לכתב ההגנה המתוקן).

לטענת הנתבעים העתקת המושכר של המסעדה לנכס התובעת לא הייתה מתכנון מוקדם כדי לפגוע בתובעת וראה לעניין זה בחוו"ד מומחה הנתבעים ב' 1.2.6 ובס' 1.2.8 ועולה כי לא נמצא שום פגם בהתנהלות הפיננסית של הנתבעים (ס' 34 לכתב ההגנה המתוקן).

המסעדה הייתה פעילה וותיקה ומצליחה וראה לעניין זה כתבות שצורפו כנספח 1 לכתב ההגנה (ראה בס' 15 לכתב ההגנה המתוקן).

 

לטענת הנתבעים, התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה בהתאם לס' 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א -1970 .

 

לטענת הנתבעים הם סירבו לחתום על ערבות אישית והתובעת ידעה זאת וקיבלה את דרישתם (ראה בס' 19 לכתב הגנה המתוקן).

 

עוד לטענת הנתבעים הם פעלו  ככל שיכלו ל"הציל" את המסעדה (ראה גם בס' 1.2.19 לחוו"ד הנתבעים – בס' 54 לכתב ההגנה המתוקן)  אך מבצע צוק איתן הפך את זה למשימה קשה. ובתחילת חודש אוקטובר 2014 סגרו את המסעדה באופן מיידי. זאת ועוד, לטענת הנתבעים עת חתמו על הסכם השכירות המסעדה הייתה רווחית  וראה לעניין זה ס' 2 לחוו"ד הנתבעים.

 

בנוסף לטענת הנתבעים בשנת 2012 המסעדה הייתה רווחית רווח של 143,000 ₪ ובהתבסס על נתונים אלה הייתה החלטה לעבור למקום קרוב לנכס בגודל 350 מ"ר ללא שינוי בתפריט או בציביון המסעדה (ראה בס' 39 לכתב התביעה).

 

לטענת הנתבעים תקופת בר הרשות שהוגדרה כתקופה בת 3 חודשים ממועד מסירת החזקה במושכר נועדה לצורך ביצוע עבודות שיפוץ במקום על ידי התובעת שפיצלה את המשכר לשני נכסים האחד בגודל 358 מ"ר שהושכר לבר פירות ים והשני בגודל 142 מ"ר שהושכר לצד ג' (ראה בסעיף 42.1 לכתב ההגנה המתוקן (וראה לעניין זה בס' 5.3.1 לנספח השינויים להסכם השכירות בנספח 3 ב' לכתב התביעה).

עוד לטענת הנתבעים בר פירות ים החלה לפגר בתשלומי השכירות רק מחודש יוני 2014 עד לאותו מועד התשלומים שולמו (ראה בס' 43 לכתב ההגנה המתוקן).

 

זאת ועוד, לטענת הנתבעים הם לא משכו לכיסם כספים להיפך הקטינו  משכורותיהם (ראה בס' 45 לכתב ההגנה המתוקן).

 

עוד לטענת הנתבעים הרי שבס' 3.1.6 לחוו"ד מומחה הנתבעים ישנה התייחסות להחזר הלוואת הבעלים בסך של 520,000 ₪ והמדובר בכלי שייט שנקנה מכספו הפרטי של מר סטרוגו בשנת 2009  ונעשה שימוש עסקי בכלי השיט ולכן הוכרה ההוצאה כהלוואת בעלים ובהמשך נמכר כלי השיט בשנת 2013 וכספי המכירה הוחזרו למר סטרוגו וזאת בטרם הפגיעה של המסעדה במהלך שנת 2014.

עוד לטענת הנתבעים לא היו משיכות חריגות מטעם הנתבעים ותמיכה בטענתם ראה בחוו"ד מומחה הנתבעים.

עוד לטענת הנתבעים אכן החברה נכנסה לקשיים תזרימיים בחודשים מאי- יוני 2014 (בס' 58 לכתב ההגנה המתוקן).

עוד טוענים הנתבעים כי הנתבעים לא "עקפו" איש וגם הגב' מיכל זדה מנהלת הנכסים וגם הבוס שלה מר שרון שיטרית סמנכ"ל הכספים היו בקשר עם הנתבעים באופן אישי (ראה בס' 59 לכתב ההגנה המתוקן).

זאת ועוד, לטענת הנתבעים המפרק והמומחה מטעם הנתבעים  לא מצא דופי בהתנהלות הנתבעים (ראה בס' 69 לכתב ההגנה המתוקן).

 

לבסוף, חברת לוי סטרוגו אינה פעילה מיום סגירת בר פירות ים לאחר 12 שנים בהם פעלה באופן מקצועי וראוי ואף סַפָּק למעט התובעת לא תבע את הנתבעים בבקשה להרמת מסך (ראה בס' 70 לכתב ההגנה).

 

לטענת הנתבעים לא התקיימו התנאים להרמת מסך, שכן התנהלותם הכלכלית ביחס לחברה הייתה נכונה . החברה הגיעה להליכי פירוק עקב נסיבות אובייקטיביות ובעיקר עקב הירידה שחלה בהכנסות בעקבות מבצע צוק איתן.

 

לאור האמור לעיל יש לדחות את התביעה נגדם.

 

5.דיון והכרעה:

 

כאמור לעיל עסקינן בתביעה לתשלום חוב דמי שכירות במושכר בגין חודשים יוני עד אוגוסט 2014 וכן תשלום דמי השכירות בין התאריכים 1.10.1014- 23.10.2014. כמו כן נתבעים דמי השכירות עבור שמונת חודשי ה"גרייס".

 

הסכם השכירות נחתם ב- 24.4.13 (נספח 3 א' לכתב התביעה המקורי) וב 1.5.13 נכנסה חברת בר פרות ים למושכר. המושכר פונה ב- 23.10.14. דהיינו, תקופת השכירות השתרעה על תקופה שמ ה- 1.5.13 ועד ה- 23.10.14. תקופה זו מתחלקת לשלוש תקופות משנה לעניין התשלום. שלושת החודשים הראשונים היו תקופת "בר רשות" בהם לא שולמו דמי השכירות ואף לא נמסרה חזקה מלאה והם נועדו לשיפוץ המקום. תקופת שמונת החודשים שלאחר מכן כונתה כתקופת ה"גרייס",  בה ניתן פטור מתשלום דמי השכירות וזאת בהתאם לסעיף 5.3.1 לנספח השינויים, עקב טיפול הנתבעים  בפינוי השוכר הקודם (מסעדת אווזי). אין חולק כי בוצע פינוי השוכר הקודם ולמעשה לא יכולה להיות מחלוקת על כי התובעת נהנתה מפעולה זו.

 

מלכתחילה נחתם ההסכם לתקופה ארוכה (עשר שנים), אך עקב קשיים כלכליים של חברת בר פירות ים , היא נאלצה לפנות את המושכר. חברת בר פירות ים נכנסה להליכי פירוק זמן קצר לאחר פינוי המושכר.

 

לאחר פינוי המושכר מימשה התובעת את הערבויות הבנקאיות, שקבלה כבטוחות, בסך של כ- 134,000 ₪. תביעה זו הוגשה בגין יתרת החוב, אשר לטענת התובעת, נותרה בר פירות ים חייבת לה בהתאם להסכם השכירות. הנתבעים בתביעה זו נתבעו בעילה של הרמת מסך, כך שניתן יהיה לחייב אותם בגין חובות בר פירות ים שנכנסה, כאמור, להליכי פרוק. כמו כן, לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים באחריות אישית לחובות בהתאם לס' 54 לחוק החברות מאחר והפרו את החובה לנהוג בתום לב מכח ס' 12, 39 ו- 61 לחוק החוזים (ראה בסעיפים 84-82  לכתב התביעה ).

כמו כן לטענת התובעת הלכה למעשה ביצעו לוי וסטרוגו עוולת רשלנות,  תרמית והטעיה ובכך גרמו אף להפרה חוזה השכירות עם התובעת ודבר זה הוביל לנזק ממוני אצל התובעת (ראה בס' 89-87 לכתב התביעה).

 

 

מטעם התובעת הוגשו תצהירים:

 

הגב' אהובה אפל (להלן: "הגב' אהובה") אשר הועסקה בתובעת החל מיום 12.7.10 כמנהלת הנכסים. (העידה בפרו' דיון יום 10.11.21).

תצהיר מר שרון שטרית אשר מועסק בתובעת החל מחודש מאי 2007 ומכהן כיום כסמנכ"ל שיווק ונכסים (העיד לפרו' 10.11.21 בע"מ 29).

כמו כן הוגשה חוו"ד רו"ח יום טוב בילו מיום 29.3.17 .

 

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של :

 

הנתבע 1, מר ירון (רוני) סטרוגו (העיד בפרו' דיון יום 12.10.21 – החל מע"מ 36).

הנתבע 3 מר ירון לוי (העיד בפרו' דיון יום 12.10.21- החל מע"מ 14).

וחוו"ד מומחה מר דניאל ידובסקי מיום 11.6.17 .

 

 

בעקבות הפערים בחוות הדעת מונה מומחה מטעם בית המשפט, רו"ח (עו"ד) אבי חמו בחוו"ד מיום 9.2.20  (להלן: "המומחה").

 

התביעה, כאמור, לא הוגשה כנגד השוכרת – חברת בר פירות ים, הנמצאת בהליכי פרוק. בדיון שהתקיים ביום 6.12.20 עדכן ב"כ התובעת שלא ניתנה החלטה בתביעת החוב שהגישה התובעת. לא מצאתי כי העתק מהחלטה הוגשה בהמשך ההליכים בתיק.

 

בתיק הנדון נתבעו המנהלים ובעלי המניות של חברת בר פירות ים כאשר הפוקוס הוא על הנתבעים 1 ו 3.

 

לטענת התובעת התנהלות הנתבעים 1 ו 3 מצדיקה את הרמת המסך ולחייב את הנתבעים בתשלום חובה של חברת בר פירות ים לתובעת.

 

החוב נוצר עקב אי תשלום של דמי שכירות של הנכס ששימש כמסעדה, ואשר חברת בר פירות ים שכרה מהתובעת.

 

למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי החודשים בהם לא בוצע תשלום עבור דמי שכירות, אלא לגבי החבות לתשלום עבור חלק מאותם חודשים.

 

אין מחלוקת על כי הסכם השכירות נחתם בין התובעת כמשכירה לחברת בר פירות ים כשוכרת. אין גם מחלוקת על כי הנתבעים לא חתמו על כתב ערבות אישית, אך ניתנו שתי ערבויות בנקאיות על סך של  כ- 66,000 ₪,שחולטו.

 

השאלות העיקריות בהן אדון הינן כדלקמן:

 

1. גובה החוב בהתייחס לשתי התקופות השונות.
2. הריבית ההסכמית.
3. השאלה העיקרית שהיא עיקרו של תיק זה – האם התקיימו הנסיבות להרמת מסך?.

 

6.גובה החוב:

 

אין מחלוקת על החוב בגין התקופה השלישית ואני קובעת שהוא עומד על סך של  102,796.51 ₪ עבור יוני, יולי ואוגוסט 2014 וסך של 22,301.18 בגין חודש אוקטובר  2014 (עד ה- 23.10).

 

בגין תקופה זו זכאית התובעת לקבל את ריבית הסכמית ממועד ההפרה ועד התשלום בפועל בעת חילוט הערבויות הבנקאיות בנובמבר 2014.

 

 

7."תקופת הגרייס" – שמונה חודשים החל מאוגוסט 2013 ועד מרץ 2014(כולל):

 

לגבי תקופת הגרייס נקבע בסעיף 5.3.1 לנספח  השינויים  כי יינתן לשוכרת פטור מתשלום דמי שכירות לתקופה של שמונה חודשים אם תפנה את השוכר הנמצא בנכס, ואשר מסרב לפנותו. בסעיף  5.5.3 לנספח השינויים נקבע שככל וההסכם יופר על ידי השוכרת, יהא עליה לשלם עבור תקופת הגריס. יחד עם זאת אותו נספח עצמו קובע "תנאי מתלה", דהיינו הפטור מתשלום דמי שכירות בגין שמונת החודשים ניתן רק אם השוכרת תפנה את הדייר הקודם שהיה בנכס. עוד צוין בנספח השינויים כי האחריות כולה היא של השוכרת ומודגש כי מדובר במשימה לא פשוטה. אין מחלוקת על כי השוכר הקודם (אווזי) פונה ועזב את הנכס, דהיינו ניתנה תמורה עבור הפטור מתשלום. לפי עדות הנתבעים תמורת הפינוי שולם סכום השווה לשמונה חודשי שכירות.  בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים בסעיף 1.2.14 הוא ציין הוצאה זו, אך מעבר לזה לא מצאתי בחומר הראיות מסמך המאשר את הסכום ששולם.  למרות האמור לעיל מצאתי  לקבל  את העדות שהפינוי נעשה תמורת תשלום כספי. למעשה התובעת, שכבר פתחה בהליכים משפטיים לפינוי אותו שוכר, חסכה את הצורך בקיום אותו הליך וכל ההפסדים הקשורים בהליך זה. מהאמור בנספח השינויים עולה כי מדובר בשוכר המסרב לפנות את המושכר ואף החלו כנגדו הליכי פינו. בהתחשב באמור לעיל ולאור עדות הנתבעים והאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים מצאתי לקבל את הטענה שתמורת הפינוי שולמו דמי פינוי השווים בערכם לסכום דמי השכירות בתקופת הגרייס. על בסיס החומר שבפניי הרי ככל והשוכרת מחויבת לשלם עבור התקופה של שמונת החדשים, הרי שהיא גם זכאית להשבה בגין ההוצאות שהיו לה לפינוי השוכר הקודם, שכן תמורת הפינוי נותרה בידי התובעת.

 

מר שטרית העדי בעניין זה כדלקמן (בעמוד 48):

 

 

ת:                         "אז רצית, אני לא יודע, אני מנסה להיזכר אבל אני זוכר שעל המקום שהם היו בו היה צו הריסה המקום הקודם שהם היו בו ואווזי לא רצה להתפנות ונקטנו מנגדו בהליכים יכול להיות שבגלל תאריך הכניסה למושכר נדחה היה הסעיף הזה אני לא זוכר דבר אחר.

"

 

ובחקירה נגדית נשאל שוב העד מר שטרית לעניין ס' 5.3.1 והשיב בעמוד 53:

"

העד, מר שטרית:   תראה הוא שאל אותי אם אני זוכר, מכיוון שבאמת אני לא זוכר מה הוביל לאותו גרייס וקראתי את הסעיף ורציתי לראות אם היה באמת כמו שהוא טוען תשלום כזה אז אני לא מבין למה השוכר הסכים שיהיה שם סעיף שאומר שהוא צריך להחזיר את הכסף אם יש איזה שהיא הפרה.

עו”ד רייף:             אני חוזר על ההתנגדות,

העד, מר שטרית:   ואז בסעיף 5.3.3 כתוב שזה גרייס, זה סעיף שאנחנו שמים כשיש גרייס מסחרי כלומר נותנים איזה שהיא הנחה לשוכר בדמי שכירות לפעמים זה בדמי שכירות ולפעמים זה בשילוב של גרייס. אני לא זוכר מה היה לפני 8 שנים מתי התחילה השכירות נגיד 8 שנים וחצי אני לא יכול לזכור כזה דבר. אז הסתכלתי ובסעיף 5.3.3 כתוב שאם יש הפרה הוא מחזיר את הגרייס, זה סעיף ששמים בגרייסים רגילים כמו שנותנים לכול שוכר.

כב’ הש’ קלוגמן:    אני יכולה לשאול אותך עכשיו שאלה על שני הסעיפים האלה ביחד?

העד, מר שטרית:   כן.

כב’ הש’ קלוגמן:    ב-5.3.3 סעיף סטנדרטי נכון?

העד, מר שטרית:   כן.

כב’ הש’ קלוגמן:    מסכים איתי?

העד, מר שטרית:   כן.

כב’ הש’ קלוגמן:    ה-5.3.1 קצת פחות סטנדרטי,

העד, מר שטרית:   נכון."

 

לטענת התובעת אין רלוונטיות אם שולמו דמי פינוי על ידי השוכרת אם לאו לאור האמור בסעיף 5.3.3 לנספח השינויים, דהיינו ככל ותהיה הפרה של ההסכם יש לשלם דמי שכירות עבור תקופת הגרייס. יחד עם זאת ניתן ללמוד מדברי העד שסעיף 5.3.3 הוא סעיף הקיים בסעיפי הגרייס הסטנדרטיים ואילו הגרייס המתואר בסעיף 5.3.1 , דהיינו גרייס עבור פינוי הוא סעיף פחות סטנדרטי.  כפי שכבר ציינתי, ככל שקיימת חובת תשלום דמי שכירות בגין חודשים אלו, הרי שקיימת גם זכות השוכרת להשבה, וזכויות אלו של הצדדים מתקזזות האחת עם השנייה.

 

מכל מקום גם אם הייתי קובעת שקיימת חובת תשלום בגין תקופת הגרייס, הרי שהיא חלה על השוכרת – חברת בר פרות ים בלבד, ולגבי חוב זה אין להחיל אחריות אישית או הרמת מסך על הנתבעים, שכן תקופת הגרייס נקבעה בעת חתימת ההסכם והתמורה בגינה ניתנה במלואה.

 

סיכום:

 

נותר חוב החוב בגין התקופה של יוני, יולי ואוגוסט 2014 וכן 23 ימים בחודש אוקטובר בתוספת

הריבית ההסכמית עד למימוש הערבויות הבנקאיות בנובמבר 2014. באופן מעשי רוב רובו של החוב,

אם לא כולו שולם עם מימוש הערבויות הבנקאיות.

 

לגבי תקופת הגרייס דחיתי את התביעה מהנימוקים שפורטו לעיל.

 

 

8.הרמת מסך:

 

הרמת מסך נעשית כאשר יש חשד להברחת נכסים על ידי בעלי השליטה בחברה . במקרה הנדון מדובר בחברה הנמצאת בהליכי פירוק, דהיינו, התנהלות ההליכים בחברה נתונה לבדיקתו של המפרק. הרעיון העומד מאחורי הרמת המסך היא החזרת כספים שהוברחו מהחברה לקופת החברה. חברה הנמצאת בהליכי פרוק, כספים שהוברחו מהחברה יש להחזיר לקופת הפרוק על מנת לחלק בין הנושים, כאשר המפרק הוא זה שאמון על הטיפול בכך. אני אמנם מקבלת את טענת התובעת שהטענה בדבר העדר סמכות לבית משפט זה לדון בעילת הרמת המסך עקב הליכי הפרוק היא בבחינת הרחבת חזית ולכן לא אדון בעניין הסמכות. יחד עם זאת לעובדה שמהפרק לא פעל כנגד הנתבעים יש נפקות לעניין המבחנים המהותיים הנבדקים לצורך החלת עיקרון "הרמת המסך".

 

 

 

9.הפן הנורמטיבי:

10.הרמת מסך:

 

בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, נקבע:

 

"

6(א)    (1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

           (ב)  בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

           (ג)   בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

           (ד)  בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה.

 

 

"

 

 

בתא (ת"א) 37150-05-15 טדיס-פאב בע"מ נ' 1492 אילת בע"מ (פורסם בנבו) (8.8.22) ציטטתי בפסקה 9:

"

בתא (י-ם)   6301-04 לוי שמעון נ' לוי ששון (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.8.11) נקבע :

 

"

16. זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי מסך ההתאגדות אינו מורם כדבר שבשיגרה, ועל התובע להוכיח כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. זאת לאור החשש לפגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כך גם יש צורך בהצגת תשתית עובדתית מקיפה וברורה כדי להוכיח שמנהל ו/או בעל המניות עשה שימוש לרעה בסמכותו ותפקידו בתאגיד, כפי שקבע בית המשפט (כב' השופט א' רובינשטיין, בהסכמת הנשיא א' ברק וכב' השופט א' גרוניס) בע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק (1981) בע"מ, תק-על 2004(3) 3140), (12.9.04), כדלקמן:

 

"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999), היא מופעלת 'במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים'. היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא יעשו". (שם, פסקה 20)."

 

 

לטענת התובעת חוות הדעת של מומחה בית המשפט קובעת במפורש שהנתבעים 1 ו 3 משכו כספים מהחברה אשר פגעו בחוסנה הכלכלי, ולולא משיכות אלו הייתה החברה יכולה לשלם חובות לנושיה, ביניהם התובעת. לטענת התובעת, חוות דעתו של מומחה בית המשפט תומכת בטענתה שהנתבעים בהתנהלותם פגעו בחוסנה הכלכלי של החברה. לטענתה, עקב קביעה ברורה זו של המומחה יש להרים את המסך ולחייב את הנתבעים כחייבים באופן אישי.

 

לאור החלטותיה של כבוד השופטת גזית אשר מינתה את המומחה, היה על מומחה בית משפט לתת מענה לשאלה "האם המשיכות שביצעו הנתבעים פגעו בחוסנה הפיננסי של החברה", הוא לא היה אמור לתת תשובה לשאלה "האם במקרה הנדון יש לבצע הרמת מסך" , שאלה זו נותרה לבחינת בית המשפט כשחוות דעת המומחה שמונה, מונחת בפני בית המשפט (ראה החלטה מיום 29.8.19).

 

 

11.הפן הנורמטיבי:

 

12.מעמדו של מומחה בית המשפט :

 

 

נקבע בתא (ת"א) 61893-12-15 דני ברק נ' יצחק אטיאס השקעות בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 24.3.22):

 

"

כידוע, הפסיקה הכירה במעמדו של "מומחה מטעם בית המשפט" כבעל מעמד מיוחד.

 גם אם אין ספק ש"המילה האחרונה" היא מילתו של בית המשפט, עדיין, ככלל, הנטייה תהיה שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת בחוות דעתו.

 

 

בפסק הדין בתא (ת"א) 15214-12-15 נתניאל קולונגייב נ' קלוד נחמיאס יזום והשקעות בע"מ (ניתן ביום 6.2.21 , פורסם בנבו) :

"…..

 

86.חוות דעתו של מומחה, הממונה על ידי בית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ורשאי בית המשפט להסתמך עליה או לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170; ע"א 3212/03   יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 24.11.2005); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583).

עם זאת, לאור האמון לו זוכה המומחה, כזרועו הארוכה של ביהמ"ש במילוי תפקידו (ע"א 409/84 מדינת ישראל ו-2 אח' נ' עו"ד-ד"ר שגב ואח', פ"ד מ(3), 706, עמ' 715-716; ע"א 435/75, 33/75 איר טרמו בע"מ ואח' נ' אתרים בחוף תל-אביב-יפו, חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד ל(1) 551, 547), לא ימהר ביהמ"ש להתערב בחו"ד מומחה כזה והוא יעשה כן רק כאשר הוא משתכנע שיש לכך טעם ראוי, על בסיס חקירת המומחה, או על בסיס ראיות אחרות שהובאו בפניו. כך, למשל, כאשר עולה ממכלול הראיות, שהמסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 3212/03   נהרי נ' נהרי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו], 24.11.2005).

 

 

 

13.מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו:

 

המומחה התייחס לחוות דעת הצדדים החל בע"מ 20 לחוו"ד -24 ובע"מ 25 נכתב סיכום ובו

 

 

המומחה בס' 9.12 קבע לעניין מכירת היאכטה: "במועד מכירת היאכטה, לא נשקלה אפשרות של שימוש החברה בכספי מכירתה, שעה שהיא כ"כ זקוקה להם, לחילופין לא נשקלה אפשרות השימוש בכסף לצורך שיפור מצב הנזילות של החברה בשנת 2013 או פירעון החבות לספקיה בשנת 2014 ככל והמשך פעילותה של החברה היה מוטל בספק בעיניהם של בעלי המניות/הדירקטורים".

 

בהתייחסותו לחוו"ד מטעם התובעים הסכים כי המצב אליו נקלעה החב' בסוף שנת 2014 היה חסר סיכוי (ראה בס' 9.15 לחוו"ד).

המומחה הסכים בחוו"ד כי פרעון הלוואות הבעלים/דירקטורים בסכום של 752 אלפי ₪  בשנת 2013 הינו בעייתי במיוחד כאשר החברה נקלעה למצב נזילות קשה (ראה בס' 9.18 לחווד).

המומחה כתב כי כפי שציין זיכוי חשבונו של מר לוי בסכום של 556,806 ₪ ובמקביל חיוב חשבונו של מר סטרוגו באותו סכום בשנת 2013 היה בו כדי לפגוע בחוסנה הכלכלי של החברה (ראה בס' 9.27 לחוו"ד).

 

המומחה בהתייחסותו לחוו"ד הנתבעים הסכים עם מר ידובסקי כי התוכנית העסקית היתה מבוססת על אדנים הגיונים ולדעתו מר לוי ומר סטרוגו פעלו בשמרנות ועיקר כשלונם נעוץ בחוסר הביקוש למוצריהם אשר יתכן והחמיר בשנת 2014 בעקבות מבצע צוק איתן ולא ניתן להאשימם ברשלנות או בנטילת סיכון בלתי סביר (ראה בס' 11.1 לחוו"ד).

עוד מסכים המומחה למסקנתו של ידובסקי לפיה השכר שנמשך בשנים 2013 ו2014 על ידי מר סטרוגו ולוי היה סביר לדירקטורים/עובדים המבצעים את עבודתם בחברה (ס' 11.4 לחוו"ד).

עוד מסכים המומחה עם מר ידובסקי כי לא היה במיון היתרות בסוף שנת 2014 בחשבונות מר סטרוגו ומר לוי כדי להעיד על אי סדרים (בס' 11.15 לחוו"ד).

כמו כן, המומחה מסכים עם מר ידובסקי בעניין נטילת סיכן מחושב במעבר למבנה החדש. חוסר הצלחת החברה במעבר נעוץ בהעדר ביקוש למוצריה (בס' 11.17 לחוו"ד).

 

כעולה מחוו"ד המומחה המצב אליו נקלעה החברה בשנת 2014 היה "חסר סיכוי". מחד אני מקבלת את חוות הדעת, אך מאידך לא עולה מחוו"ד כי הפעולות שנעשו בחברה הם בבחינת "הברחת נכסים" במטרת מרמה מתוך צפיה כי החברה לפני קריסה.

 

אין ספק שככל והנתבעים 1 ו 3 לא היו מושכים כספים מקופת החברה, הדבר היה משפר את מצבה הכלכלי, אלא שהשאלה היא האם יש במשיכות אלו משום הברחת נכסים? או תרמית?

 

כאשר אני בוחנת את התנהלות הנתבעים 1 ו 3 במועד החתימה על הסכם השכירות, הרי שבאותו מועד מצבה הכלכלי של החברה היה תקין ולא הייתה סיבה שהחברה לא תיכנס להתחייבות בהסכם השכירות.

 

אינני מקבלת את טענת התובעת שהחברה חתמה על הסכם השכירות מתוך מטרה לנצל את התובעת, שכן המעבר לנכס שהושכר מהתובעת נבע מכך שהמקום בו הפעילה החברה את המסעדה הפסיק לפעול והיה עליה למצוא מקום אחר, דהיינו, המעבר נכפה על החברה ולא היה מהלך יזום על ידה.

 

אינני מקבלת את הטענה שהשעבודים שנתנו לבנקים או ערבויות אישיות נעשו שלא כדין ובאו לפגוע בתובעת. מדובר במהלך מסחרי מקובל. אוסיף ואציין שגם לתובעת ניתנו בטוחות בצורך ערבויות בנקאיות, אשר אכן מומשו.

 

הכספים שנמשכו על ידי הנתבעים 1 ו 3 בתקופה של ארבע שנים אינם גבוהים בצורה המעוררת חשד להברחת כספים.

 

היאכטה  נמכרה בתאריך 25.11.13 בסך של 520,000 ₪. היאכטה נקנתה בסכום של כ- 1,000,000 ₪ על ידי הנתבע מכספו ונעשה ניסיון לעשות בה שימוש לצרכי החברה לצורך הגדלת ריווחי החברה. בפועל, לטענת הנתבעים, התוצאות לא הצדיקו את המשך החזקת היכטה והיא נמכרה.  היכטה עברה לבעלות החברה, כנגד רישום של הלוואת בעלים. מדובר במקרה בו הנתבע קנה את היכטה בכספו בסכום כפול מזה שהיא נמכרה, הוא העמיד את היכטה לשימוש החברה, אך כאשר נמכרה קבל את הסכום שהתקבל תמורתה שהיה כאמור נמוך יותר. בנסיבות אלו אינני רואה בהחזר חלקי של ההלוואה בשנת 2013, עוד לפני הקריסה, מעשה של הברחת נכסים או רמאות.

 

 

14.מן הכלל אל הפרט:

השאלה האם יש במכלול הנתונים העובדתיים, כדי ללמד על כי הנתבעים 1 ו- 3, נטלו סיכון בלתי סביר באופן התנהלותם מול התובעת, ועד כדי שיהא באותה התנהלות כדי להצדיק את חיובם, באופן אישי?

הגב' אהובה הצהירה כי ניתן לנתבעים תקופת בר רשות של 3 חודשים החל ממועד מסירת המושכר במהלכה ניתן פטור מתשלום של דמי השכירות בנוסף מתשלום דמי שימוש במיזוג האוויר ודמי ניהול. החל ממועד תום תקופת בר הרשות ניתנה בנוסף תקופה של 8 חודשים (ראה בס' 7 לתצהיר הגב' אהובה). עוד הצהירה הגב' אהובה כי בגין תקופות אלו למעשה ניתנה הטבה לשוכרת בסך של 279,488 ₪ (ראה בס' 8 לתצהירה ונספח 3 לתצהירה חשבונית זיכוי מיום 1.5.13).

עוד טוענת הגב' אהובה כי כבר בחודש אפריל 2014 הפרה המסעדה את הסכם השכירות (ראה בס' 10 לתצהירה). עוד הצהירה הגב' אהובה כי מנהלת השיווק בתובעת , הגב' מיכל זדה מסרה לה כי מר סטרוגו ביקש להעביר עבור חודש אפריל 2014 באמצעות העברה בנקאית במקום הוראת הקבע ובהמשך מר סטרוגו הפקיד מזומן ביום 6.4.14 (ס' 18 לתצהיר הגב' אהובה).. גם בחודש מאי 2014 הפקיד מר סטרוגו מזומן (ס' 23 לתצהירה) ובס' 33 לתצהירה מר סטרוגו ביקש להפקיד מזומן לאחר תום תקו' הגרייס. זאת ועוד, פגישה שנערכה ביום 29.5.14 מר סטרוגו ביקש מסמנכ"ל הכספים לפרוס את תשלומי דמי השכירות עבור החודשים יוני עד אוגוסט 2014 בסך של 107,280 ₪ (ראה בס' 37 לתצהיר הגב' אהובה).

פגישה נוספת שנערכה באמצע חודש אוגוסט 2014 עם הגב' אהובה סמנכ"ל הכספים לבין מר לוי ומר סטרוגו שם מר לוי טען כי הם נקלעו לקשיים כלכליים במסעדה אך מר סטרוגו אמר כי הם יכולים לעמוד בהתחייבויות שכן יכנס משקיע חדש (ראה בס' 89-90 לתצהיר הגב' אהובה).

למעשה לטענת הגב' אהובה לא כובדו 3 המחאות בסך של 70,773 ₪ (ראה נספח 40 לתצהירה) ובס' 37 לתצהיר הגב' אהובה הצהירה :" במעמד הפגישה ולאחר פיזור הבטחות, ביקש סטרוגו מסמנכ"ל הנכסים לדחות ולפרוס את תשלומי דמי השכירות עבור חודשים יוני –אוגוסט 2014 בסך 107,280 ₪ כך שהללו ישולמו באמצעות 12 המחאות בסך 8,940 ₪ (כל אחת) לתאריכים 1.5.2016- 1.6.2015 (להלן: גם :"פריסת התשלומים")."

עוד הצהירה הגב' אהובה בס' 102 לתצהירה כי פנתה לבנק לחילוט 2 הערבויות הבנקאיות אשר עמדו על סך נומינאלי של 66,240.5 ₪ כל אחת (ובסה"כ סך של 134,458.32 ₪ ) (העתק 2 הערבויות קבלה בנספח 43- 44 לתצהירה).

מר סטרוגו הצהיר כי לא הייתה בהתנהלותו ובהתנהלות מר לוי ובתצהירו בס' 13.4 :"צמצום הוצאות היתה מתודה קבועה בהתנהלות הכלכלית של ירון והיא כללה…מעקב ובקרה על שעות העובדים וקיצוץ שעות לא נחוצות, צמצום הוצאות…"

עוד הצהיר מר סטרוגו כי תקופת הבר רשות 3 החודשים הללו נועדה לכדי שיפוץ המושכר (ס' 14 לתצהירו) ותקופת הגרייס נועדה לפינוי השוכר הקודם מסעדת "אווזי" שסירב לפנות.

בתצהירו בס' 15 מר סטרוגו הצהיר כי החב' החלה לפגר בתשלומי השכירות בחודש יוני 2014 וזאת בשל מצבה הכלכלי ממהלך חודש מאי 2014 . ובת/1 במענה לשאלון השיב מר סטורוגו כי

" ההתדרדרות החלה מספר חודשים לפני מר 2014 ...".

לעניין מסירת 12 ההמחאות העיד מר סטרוגו :

העד, מר סטרוגו:     "אני הגעתי לאדון שטרית למשרד, אני בא לענות לך למה זה לא הוזכר, אתה רוצה לשמוע, אתה רוצה לשמוע רק ככה, יש תשובה. אני הגעתי לאדון שטרית למשרד, סיכמתי איתו ואמרתי לו שאני נותן לו את הצ'קים. אמרתי לו אדון שטרית, יש סיכוי, המצב לא טוב של המסעדה, יכול להיות שהם יחזרו. הוא אמר לי, ואני מוכן ללכת לזה על מכונת אמת, הוא אמר לי, "רוני מה נראה לך, שאם החברה תפשוט רגל אני אקח אותם? אני לא אדרוש אותם". לשאלתך, ובגלל זה זה לא נרשם שם, כי הייתה לי הבטחה ממנו בעל פה במכתב אצלו, במשרד אצלו, סליחה, שבמידה ואם הצ'קים חוזרים, בגלל שאין לנו ערבות אישית, ולא יהיה לזה שום דבר, ומבחינתי זה, העברתי דף והמשכתי הלאה. כי יש לי מילה של כבוד של מנהל נכסים של חברת עופר. מה אתה רוצה יותר מזה?"

(בעמוד 49 לפרו').

 

התובעת רואה בהתנהלות הנתבעים התנהלות המצדיקה הרמת מסך או חיוב באופן אישי בעילות של תרמית או רשלנות. טענות הנתמכות בחוות דעת מומחה בית המשפט, לטענתה. אכן מומחה בית המשפט קבע שהמשיכות שבוצעו בשנת 2013 פגעו בחוסנה הכלכלי של החברה, ואכן אין ספק שהשארת כספים אלו בחשבון החברה, היה משפר את מצבה הכלכלי, לכן לא מצאתי כי יש בכך הברחת נכסים.

מצאתי כי הנתבעים במועד החתימה על הסכם השכירות באפריל 2013, עשו זאת בתום לב וללא כל כוונה של מרמה או הטעייה. באותו שלב הם השקיעו כספים רבים הן בשיפוץ והן עבור פינוי השוכר הקודם. השקעות כאלו עושים כדי ליהנות מהנכס לתקופת זמן ארוכה ולא על מנת לבצע מעשה מרמה בעל תועלת כלכלית מידית. גם לפי חוות הדעת של מומחה בית המשפט, במועד החתימה על הסכם השכירות, מצב החברה היה תקין.

אין ספק שבמהלך שנת 2014 החברה נקלעה למשבר כלכלי. מתיאור ההתנהלות שבין הצדדים, כפי שפורט לעיל עולה כי התובעת הייתה מודעת לקשיים אלו, אך אני מקבלת את עדותו של מר שטרית, שגם אם נאמר שקיימים קשיים, אין בזה עדיין אמירה של קריסה, אלא עניין נקודתי. אינני רואה בתשלומים שבוצעו עבור חודשים מאי ויוני במזומן, ולא באמצעות הוראת קבע, כפי שנקבע בהסכם, כהטעיה או תרמית, אלא כניסיון לעמוד בהתחייבויות למרות הקשיים. אינני שוללת את האפשרות שהנהלות כלכלית נכונה יותר הייתה יכולה למנוע את הקריסה או לדחותה, אך אין בכך מעשה רמאות או רשלנות המצדיקים את חיובם של הנתבעים באופן אישי, במיוחד שלפחות חלק מהקריסה נבע בגורם חיצוני שלנתבעים לא היה כל שליטה עליו, וכוונתי למבצע צוק איתן שפגע ברווחיות המסעדה. גורם חיצוני זה שהצטרף להשקעות הרבות שנעשו עקב המעבר, היו בעוכרי החברה והביאו לקריסתה.

לאור האמור לעיל,  לא מצאתי כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות שימוש בדוקטרינה של הרמת המסך. שכן כאמור לעיל הרמת מסך מבצעים רק בנסיבות חריגות וזה לא המצב במקרה דנן, ואף לא בעילות המרמה והרשלנות להחלת האחריות האישית על הנתבעים.

 

 

15.סוף דבר:

16.החוב של דמי השכירות הינו כדלקמן:

 

לא מצאתי כי במקרה הנדון התקיימו הנסיבות להרמת מסך ואו קביעת אחריות אישית מהעילות

הנוספות שנטענו על ידי התובעת, לכן התביעה כנגד הנתבעים נדחית.

 

לעניין ההוצאות, מצאתי שכל צד יישא בהוצאותיו. למרות שדחיתי את התביעה , הרי עקב

התנהגותו של הנתבע – סטרוגו בדיון  האחרון לא מצאתי כי נכון יהיה במקרה הנדון לפסוק

הוצאות.

 

 

 

5129371

54678313

ניתן היום,  כ"ב שבט תשפ"ג, 13 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.

 

 

5129371

54678313

חנה קלוגמן 54678313

5129371נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

54678313

 

חנה קלוגמן 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה