חוזים – המחאת חיובים – תוקפה

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו		א  001261/06 בש"א 8545/06 בש"א 2641/08
בפני:	כב' הרשם איתן אורנשטיין

 

בעניין:	1 . סונול ישראל בע"מ 2 . סונול כנען בע"מ
	ע"י ב"כ	עו"ד רייף אייל	התובעות
	נ  ג  ד
	עיריית  טירה
	ע"י ב"כ	עו"ד ראבי ואיל	הנתבעת

 

להחלטה במחוזי (2007-07-04): בשא 11337/07 עיריית טירה נ' "סונול ישראל בע"מ שופטים: איתן אורנשטיין עו"ד: ראבי ואיל, רייף איי

 

חקיקה שאוזכרה:

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: סע'  367, 381

חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969: סע'  2(א)

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  28

 

 

 

ל

 

 

 

 

 

מיני-רציו:

* חוזים – המחאת חיובים – המחאת זכות

* חוזים – המחאת חיובים – תוקפה

* חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – ביטול הזכות

* חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – הקניית הזכות

* דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן

.

התובעות הגישו תביעה בסד"מ נגד הנתבעת (להלן: העיריה) בעקבות התחייבותה בשלוש הוראות בלתי חוזרות, (להלן: ההוראות הבלתי חוזרות), בקשר עם סלילת כביש 554 (להלן: הפרויקט). את הפרויקט היתה אמורה לממן מע"צ. בביצוע הפרויקט זכה קבלן. בין העיריה, לקבלן ולמע"צ, נחתם הסכם לביצוע הפרויקט. מאחר שהקבלן היה חייב כספים לתובעות המחה הוא לתובעת 2 את זכותו לקבל כספים מהעיריה בקשר עם הפרויקט, כאמור בכתבי המחאות בלתי חוזרות (להלן: ההמחאות). העיריה הסכימה לפעול לפי ההמחאות. בשלב מסוים הפסיק הקבלן את העבודות שכן לא שולמו לו כספים עקב עיקולים על חשבונות העיריה. עיקולים אלה אף מנעו ממע"צ להעביר את כספי מימון הפרויקט לעיריה ולקבלן. לפיכך הגיעו מע"צ, העיריה והקבלן להסכם לפיו תעביר מע"צ ישירות את חלקה במימון הפרויקט לקבלן (להלן: ההסכם החדש), לפיכך העיריה לא כיבדה את ההוראות הבלתי חוזרות, ומכאן התביעה.

.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן ופסק כי:

מהראיות עולה כי ההוראות הבלתי חוזרות הן התחייבויות עצמאית שאינה קשורה ואינה מותנית בעסקת היסוד. לפיכך, זכאיות התובעות לפירעונן. גם אם נפלה שגגה במסקנה זו, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן הגנת העיריה היא הגנת בדים. לעמדת העירייה הואיל ועסקינן בהמחאה, עומדות לה כלפי התובעות כל הטענות נגד הממחה-הקבלן. אך מסתבר שהעיריה הודתה בחוב שלה כלפי הקבלן בהסכם החדש, מנעה וסיכלה שלא כדין את קיומה של יתרת הזכות שהיתה אמורה להיות בחשבון אלמלא ההסכם החדש, כך שבמקום שהכספים אותם זכאית העיריה לקבל ממע"צ יופקדו בחשבונה, הם שולמו ישירות לקבלן. לכן העיריה מחויבת לפעול לפי המחאת הזכות. הקבלן קיבל כספים בגין ביצוע העבודות חרף קיומה של ההמחאה וההוראות הבלתי חוזרות, ולכן אין העיריה פטורה מהתשלום המגיע לפיהן, לתובעות; התקשרות העיריה עם הקבלן בהסכם החדש מהווה התנהגות בחוסר תום לב, המגיעה כדי הפרה בוטה, ולפיכך ההסכם החדש פסול. העיריה והקבלן לא היו רשאים לשנות את ההסכם ולפגוע בתוקפה המחייב של ההמחאה ללא הסכמת הנמחה, שכן מדובר בהמחאה בלתי חוזרת. לפיכך, ההמחאה גוברת על הסכמת החייב והממחה המאוחרים לה, ואין בכוח ההסכם החדש כדי לאיין את תוקפה.

דרך אחרת לראות את ההמחאה היא כהסכם לטובת צד ג'. גם לפי סווג זה לא ניתן לבטל את ההמחאה כל עוד לא ניתנה הסכמת הצד השלישי-התובעות לכך. העיריה לא כפרה בחובה כלפי הקבלן ולא ביטלה את ההמחאה או את ההוראות הבלתי חוזרות. גם אם היו מסכימים העיריה והקבלן לבטול ההמחאה או ההוראות הבלתי חוזרות, לא היה ניתן להגיע למסקנה אחרת כל עוד לא ניתנה הסכמת התובעות; כ"כ, צד לחוזה מותנה, לא יוכל להסתמך על אי קיומו מחמת שהוא מנע את קיום התנאי. מאחר שהעיריה הסכימה כי מגיעים לקבלן כספים, ובשרשור, לתובעות, לפי ההוראה הבלתי חוזרת, נשמטה הקרקע תחת טענותיה; אמנם לא בנקל ידחה בימ"ש בר"ל, אך מקום בו מתברר לבימ"ש מתוך תצהירו של מבקש הבר"ל כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים" או כאשר הגנת המבקש מתבדית בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן.

החלטה

כללי

 

1. התובעות הגישו תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת (להלן: "העירייה"), במסגרתה עתרו לחייב את העירייה לשלם להן את הסך של 4,135,339 ₪ כערכו ליום הגשת התביעה. יבואר כי התובעת 1 (להלן: "סונול"), היא חברת האם של התובעת 2 (להלן: "כנען"). שתי אלה עוסקות במכירה ואספקה של דלקים, שמנים וכיוצא באלה.

 

2. העירייה, הינה רשות מקומית, הנהנית מהקצבות ממשלתיות וניהלה בתקופה הרלוונטית לתביעה, חשבון אצל בנק אוצר השלטון המקומי (להלן: "הבנק").

 

3. העירייה מסרה לתובעות בשנת 2003 שלוש הוראות בלתי חוזרות, (להלן: "ההוראות הבלתי חוזרות"), חתומות על ידי מורשי החתימה של העירייה, לפיהן התחייבה להעביר מחשבונה בבנק (להלן: "החשבון"), לתובעות סך כולל של 3,645,845 ₪ וזאת כדלקמן:

הוראה מספר 11511, מיום 31.8.03 לטובת סונול, על סך של 1,500,000 ₪.

הוראה מספר 11372, מיום 20.2.03 לטובת סונול,  על סך 295,074 ₪.

הוראה מספר 11512, מיום 30.9.03 לטובת כנען על סך 1,850,771 ₪.

 

העירייה לא כיבדה את ההוראות הבלתי חוזרות ולפיכך הגישו התובעות את התביעה נשוא החלטתי זו בה עתרו לחייב את העירייה בסכומן של אלה ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד פירעונן.

 

4. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרו התובעות להטלת עיקול זמני על נכסי העירייה. בית המשפט נעתר לבקשה. בהמשך, נעתר בית המשפט לבקשות נוספות של התובעות להרחבת העיקול הזמני על נכסים נוספים של העירייה מחמת שצו העיקול המקורי לא "תפס" נכסים של העירייה. בשלב מסויים הגיעו הצדדים לידי הסדר זמני במסגרתו הושהה צו העיקול. בהמשך, לאחר שההסדר לא עלה יפה, הורה בית המשפט על חידוש צו העיקול לבקשת התובעות וכן התבקשה הרחבתו על נכסים נוספים של העירייה. העירייה עתרה לבית המשפט למתן צו המצהיר על פקיעת העיקול ובנוסף הגישה בקשה לביטול העיקול (בש"א 2641/08). בית המשפט לא נעתר לבקשתה נוכח הגשתה שלא בתוך מניין התקופה של 30 יום הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כקבוע בתקנה 367 (להלן: "התקנות") ובהמשך, ובעקבות פנייה נוספת הורה בית המשפט על קיום דיון בבקשה.

 

5. בין לבין הגישה העירייה בקשת רשות להתגונן (בש"א 8545/06). הדיון בבקשה לביטול העיקול הזמני והבקשה לרשות להתגונן התקיים במאוחד.

 

תמצית העובדות הדרושות לעניין

 

6. ההוראות הבלתי חוזרות ניתנו לתובעות על ידי העירייה בקשר עם ביצוע עבודות לסלילת כביש 554 המצוי מזרחית לעיר טירה (להלן: "הפרוייקט"). את הפרוייקט הייתה אמורה לממן, לפחות בחלקו, מחלקת עבודות צבוריות (להלן: "מע"צ"). במכרז שפורסם לביצוע הפרוייקט, זכה קבלן בשם "כרמים בעמק יזום והשקעות בע"מ" (להלן: "הקבלן"). בין העירייה, לבין הקבלן ולבין מע"צ, נחתם ביום 24.4.03 הסכם לביצוע הפרוייקט, שעלותו המוערכת כ-11 מיליון ש"ח.

ביום 24.4.03 ניתן צו התחלת עבודות, לפיו היה הקבלן אמור להתחיל את ביצוען תוך 10 ימים ממתן הצו.

 

7. הקבלן היה חייב כספים לתובעות או למי מהן בקשר עם אספקת דלקים. הקבלן, המחה לכנען, (התובעת 2), את זכותו לקבל כספים מהעירייה בקשר עם הפרוייקט, וכמפורט בכתבי המחאות בלתי חוזרות (להלן: "ההמחאות"), מיום 29.4.03, נספחים א1 ו – א2 לתצהירו של מר וסים קאסם, מנכ"ל העירייה (להלן: "המנכ"ל"). הוראה בלתי חוזרת שלישית, ניתנה לעירייה על ידי מר הייתם חאטר, מהנדס אזרחי, שהיה מתכנן הפרוייקט, נספח ו' לתצהיר המנכ"ל. העירייה קיבלה את ההמחאות ואישרה את הסכמתה לפעול לפיהן.

 

8. הקבלן החל בביצוע העבודות נשוא הפרוייקט, כאשר אלה פוקחו ע"י מפקח מטעם העירייה, וכן ע"י מע"צ. בשלב מסוים, אושר על ידי המפקחים ביצוע חלק מהעבודות ע"י הקבלן, וכאמור בחשבון חלקי מספר 3, שצורף כנספח ב' לתצהיר המנכ"ל (להלן: "החשבון"). בהתאם לחשבון, אישר המפקח מטעם העירייה, ביום 5.5.04, לשלם לקבלן את הסך של 1,830,159 ₪ בגין ביצוע העבודות. גם המפקח מטעם מע"צ אישר את החשבון האמור וזאת ביום 26.10.04, הכל כמופיע באישור החשבון, נספח ב' דנן.

 

9. בשלב מסויים, הפסיק הקבלן את ביצוע העבודות שכן לא שולמו הכספים בגין ביצוען עקב עיקולים שהוטלו על חשבונות העירייה. עיקולים אלה אף מנעו ממע"צ להעביר את כספי מימון הפרוייקט לעירייה וממנה לקבלן. לפיכך, ועל מנת לאפשר את חידוש העבודות, הגיעו הצדדים, קרי מע"צ, העירייה והקבלן לידי הסכם חדש, המבטל את קודמו ולפיו תעביר מע"צ ישירות את חלקה במימון הפרוייקט בסך של כ-2 מיליון ₪ לקבלן שלא באמצעות העירייה. בכך "עקפו" הצדדים את המכשול של העיקולים שהוטלו על כספי העירייה. הסכם חדש כאמור נחתם בין צדדים אלה ביום 26.10.04 (להלן : "ההסכם החדש"). בהתאם להסכם החדש, המשיך הקבלן בביצוע הפרוייקט, מע"צ העבירה לו במישרין את סכום החשבון שאושר, תוך קיזוזים שונים.

 

10. העירייה טוענת כי שולם לקבלן סכום ביתר, שכן בדיעבד אישר מהנדס העירייה רק סך של 500,000 ₪ ולא את הסך של 1,850,000 ₪ שאושר קודם ושולם לקבלן. לפיכך טוענת העירייה שעל הקבלן להשיב לה את הסכום העודף. בהמשך, ולאחר שהופסקו התשלומים לקבלן, עזב הקבלן את אתר העבודות מחמת טענתו זו.

 

טענות התובעות

11. לעמדת התובעות, ההוראות הבלתי החוזרות הן בגדר התחייבות עצמאית, מעין ערבות אוטונומית ויש לראותן כהתחייבות עצמאית לשיפוי שאינה מוקנית בעיסקת היסוד.  בהקשר זה נטען שאין רלוונטיות למחלוקת שבין הקבלן לבין העירייה, גם אם קיימות בפי העירייה טענות כלפי הקבלן.

 

התובעות מוסיפות וטוענות כי גם אם נראה בהוראות הבלתי החוזרות כשטרי חליפין אזי, זכאות התובעות להיפרע מהן על בסיס עילה שטרית עצמאית שאינה מותנית ביחסים שבין הקבלן לבין העירייה. מוסיפות התובעות וטוענות כי מכוח עילה שטרית, אין כל הגנה לעירייה,  שכן הן בגדר "צד רחוק" מעיסקת היסוד ויש לראותן "כאוחזות כשורה". אין בפי העירייה כל טענה כנגד האחיזה של התובעות בהוראות הבלתי החוזרות, ולכן חובה על העירייה לכבדן.

 

התובעות דוחות את טענת העירייה הסבורה כי ההוראות הבלתי החוזרות מהוות המחאת זכות, שכן אלה לא באו לממש כל המחאה מהקבלן לתובעות. שכן אין בהן כדי להעביר קניין מנמחה לנמחה. בהקשר זה מפנות התובעות לכך שאין חתימה של הקבלן על ההוראות הבלתי חוזרות על מנת שאלה יחשבו כהמחאת זכות, לא כל שכן, אין כל איזכור ההוראות הבלתי חוזרות על קיומה של המחאת זכות ובמיוחד שרק העירייה והתובעות הן צד להן.

 

מטעמי זהירות טוענות התובעות שגם אם מדובר בהמחאת זכות, אזי הינה בלתי חוזרת  ולפיכך לא היה מקום לחתימת הסכם חדש אשר נוגד את המחאת הזכות, העומד בסתירה לו ותוך הפרתו.

טענות העירייה

12. במסגרת בקשת הרשות להתגונן הנסמכת כאמור על תצהירו של המנכ"ל, טוענת העירייה, כי ההסכם החדש ביטל את המחאת הזכות (סעיפים 15 ו –16 לתצהיר התומך בבקשה). עוד נטען כי התובעות מנועות לקבל ממנה כספים בהסתמך על ההוראות הבלתי החוזרות, שכן התקיימו הסייגים המצוינים על גבי ההוראות, לפיהן מנועות התובעות מלהיפרע על פי ההוראות הבלתי החוזרות. לעמדת העירייה, לפי עיסקת היסוד בגינה ניתנו ההוראות הבלתי החוזרות וכן ההמחאה, לא קמה לתובעות הזכות להיפרע מהעירייה, שכן לא מגיע לקבלן הכספים נשוא ההוראות הבלתי החוזרות. מוסיפה העירייה וטוענת כי יש לראות את ההוראות הבלתי החוזרות בגדר המחאת זכות, והואיל ולטענתה הקבלן הפר את ההסכם, קיבל כספים ביתר, אזי טענותיה כלפי הקבלן עומדות לה גם כלפי הנמחות, קרי התובעות.

דיון

13. לאחר חקירת המנכ"ל, ובחינת טענות הצדדים, לרבות סיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין בקשת הרשות להתגונן להדחות.

 

14. לאור החשיבות של ההוראות הבלתי החוזרות אביאן כלשונן:

 

על גבי חזית כל הוראה בלתי חוזרת נכתב כדלקמן:

 

לכבוד:                                                                      שם המושך:

עיריית טירה

שם החשבון של המושך:

 

א.נ.,

 

בהתאם לתנאים שבינינו, נבקשכם להעביר מחשבוננו הנ"ל אצלכם את הסכום דלקמן: הוראה זו הינה בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה, ותבוצע לזכות המוטב בלבד.

 

שם המוטב:  סונול ישראל בע"מ

כתובת המוטב: אזור התעשיה נתניה. מספר ת.ז./חברה של המוטב 557643632

שם הבנק: הפועלים, סניף המיקום 736 מספר חשבון: 10750.

 

אגורות             שקל חדש

00                       1,500,000   (הסכום במילים: מיליון חמש מאות אלף ₪).

                                                                                   תאריך: 31.8.03

        (-)                                                                    (-)

_______________                                   _______________

חתימת ראש הרשות                                    חתימת הגזבר

 

 

בגב כל הוראה בלתי חוזרת נכתב:

 

"אנו מסכימים כי ביצוע ההעברה יעשה מתוך יתרות זכות שלנו בחשבוננו הנ"ל באוצר השלטון המקומי בע"מ (להלן: "הבנק") בכפוף לסייגים הבאים:

1. קיומם של חובות כלשהם שלנו למשרד ממשלתי כלשהו.

            2…

3…

4…

5…

6…

            נתקיימו הסייגים הבאים  או כל חלק מהם במועד לביצוע ההעברה, תהיה לכם עדיפות

על ביצוע ההעברה הכספית."

 

15. מעדיף אני את גרסת התובעות על פני עמדת העירייה לפיה יש לראות בהוראות הבלתי חוזרות משום התחייבויות עצמאית שאינה קשורה ואינה מותנית בעיסקת היסוד וזאת ממספר טעמים. ראשית אין בהוראות הבלתי חוזרות כל הפנייה לעסקת היסוד ולמצער כל איזכור שלה. אמנם העירייה בסיכומיה טענה כי סונול ידעה שההוראות הבלתי חוזרות מותנות בביצוע העבודה על ידי הקבלן (סעיף 10 לסיכומים), אך הדבר לא נטען בבקשת הרשות להתגונן, ועסקינן בטענה החורגת מכתבי הטענות, לא כל שכן טענה מהותית שהיה מקום להעלותה מפורשות, במיוחד שעה שאין לה איזכור בכתב ההוראה הבלתי חוזרת.

 

זאת ועוד, על גבי ההוראות הבלתי חוזרות מופיעה כאמור רשימת סייגים אשר בהתקיים אחד מהם, תשלל זכות המוטב להיפרע מההוראות הבלתי חוזרות. עיסקת היסוד אינה נכללת על הסייגים האמורים. לו סברה העירייה שיש להתנות את פירעון ההוראות הבלתי חוזרות בעיסקת היסוד, חזקה עליה שהדבר היה בא לידי ביטוי בסייגים. העדרו של זה שומט את הקרקע תחת טענה העירייה. יפה לענייננו ההלכה שנקבעה ברע"א 73/00 אמס טכניקל סיסטמס נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (2) 394 2000. גם במקרה זה נדונו כתבי ערבות שלא היה בהם איזכור של עיסקת היסוד, וכך קובע כב' השופט (כתארו אז) ריבלין בעמוד 400 :

"משבחרה לחתום על כתבי – הערבות כנוסחם, התנה המבקשת, מניה וביה, הסכמתה לניתוקם מן התנאים שפורשו בעיסקת היסוד בכל הנוגע למימושם…התשובה טמונה בכתב – הערבות, ולא בהסכם המפרש את כתב הערבות…מותר הערבות הבנקאית האוטונומית טמון בידיעת המוטב כי בהתקיים התנאים הנקובים בכתב – הערבות יקבל לידיו את כספי הערבות בלא שיהיה תלוי בהכרעה במחלוקות אשר מקורן בעסקת היסוד".

 

יישום ההלכה על המקרה לפני מחייב את המסקנה כי מאחר ואין כל התניה בפירעון ההוראות הבלתי חוזרות בעיסקת היסוד, ולמצער אף איזכור שלה  על גבי עיסקת היסוד, זכאיות התובעות לפירעונן, מבלי להידרש למחלוקת שבין הצדדים לעיסקת היסוד, ככל שזו קיימת.

 

טעם נוסף למסקנתי הינו כי המנכ"ל לא שכנע אותי בעדותו באופן בו ראתה העירייה את ההוראות הבלתי החוזרות. לדבריו כל עוד אין כסף בחשבון מחמת שמע"צ אינה מעבירה לשם את המימון, פטורה העירייה מלכבד את ההוראות הבלתי החוזרות. דא עקא, בסעיף 16 לתצהירו, טען המנכ"ל, כי הוסכם עם הקבלן, כחלק מההתקשרות בהסכם החדש, שההוראות הבלתי החוזרות יוחזרו לעירייה. אם כטענת העירייה, אין היא מחויבת לפרוע את ההוראות הבלתי החוזרות, לשם מה עמדה על קבלתן חזרה? מדוע לא פעלה לקבלתן. מכאן שמתחייבת המסקנה כי גם העירייה בדעה כי ההוראות הבלתי חוזרות מחייבות אותה במנותק מעיסקת היסוד, אחרת לא הייתה עומדת על קבלתן חזרה לרשותה.  זאת ועוד, אם סברה אחרת, מדוע לא כתבה כך בהסכם החדש? אין זאת אלא שהעירייה היתה בדעה בדבר תוקפן המחייב של ההוראות הבלתי החוזרות ולכן עמדה על כך שאלה יושבו לה, ורק לה הפתרונים מדוע לא עשתה כמצופה על מנת שאלה יושבו.

 

מעבר לדרוש,

 

16. גם אם נפלה שגגה במסקנתי ואין לשלול בשלב זה את גרסת העירייה לפיה יש לראות בהוראות הבלתי חוזרות כחלק מההמחאה של הקבלן, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן הגנתה היא הגנת בדים;

 

לעמדת העירייה הואיל ועסקינן בהמחאה עומדות לה כלפי התובעות כל הטענות כנגד הממחה, קרי הקבלן וכקבוע בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים התשכ"ט – 1969. דא עקא, מסתבר שהעירייה הכירה והודתה בחוב שלה כלפי הקבלן, לא כל שכן, באמצעות ההסכם החדש, מנעה וסיכלה שלא כדין את קיומה של יתרת הזכות שהייתה אמורה להיות בחשבון אלמלא ההסכם החדש, כך שבמקום שהכספים אותם זכאית העירייה לקבל ממע"צ יופקדו בחשבון, הם שולמו ישירות לקבלן. שעה שהעירייה הכירה בחוב שלה כלפי הקבלן, אישרה את קיומו, ופעלה לשלמו, אזי היא מחוייבת לפעול לפי המחאת הזכות דהיינו לשלם את המגיע (ראה ע"א (חי') 2064/03 מחצבות כנרת שותפות מוגבלת נ' עיריית סכנין [פורסם בנבו]. הקבלן קיבל כספים בגין ביצוע העבודות חרף קיומה של ההמחאה וחרף קיומן של ההוראות הבלתי חוזרות. ביצוע התשלומים עומד בניגוד לכל אלה, ולפיכך אין העירייה פטורה מהתשלום המגיע לפיהן לתובעות.

 

העירייה הגדילה לעשות עת חברה עם הקבלן מאחורי גבן של התובעות, בחוסר תום לב, עת התקשרה עמו בהסכם החדש, שנועד למטרה אחת בלבד, לעקוף את ההוראות הבלתי חוזרות. דהיינו, במקום שהכספים המגיעים ממע"צ יופקדו לחשבון האמור והתובעות תוכלנה להיפרע מההוראות הבלתי החוזרות, הוסכם בין העירייה, לבין מע"צ ולבין הקבלן, כי על מנת להימנע מתשלומים לעירייה, ולהבטיח שהקבלן יקבל את המימון, אזי ישונה מנגנון התשלומים באופן שהכספים ישולמו ישירות לקבלן למרות שהם מגיעים לעירייה. הסכמה זו מהווה התנהגות בחוסר תום לב, והמגיעה כדי הפרה בוטה מצד העירייה והקבלן להסכם החדש, ביודעם שבכך הם פועלים בניגוד להמחאה כמו גם להוראות הבלתי חוזרות, תוך סיכולן של אלה ובכלל זה זכות התובעות להיפרע כדין. במיוחד חמור הדבר שעה שההסכם החדש, נכרת ששה חודשים לאחר שאושר חשבון חלקי לקבלן לתשלום הסך של 1,830,159 ₪. אין זאת אלא כי ההסכם החדש פסול מכל וכל והוא עומד בניגוד מפורש וסתירה בולטת ללשון ההוראות הבלתי חוזרות וההמחאה. במיוחד חמור הדבר שעה שעסקינן ברשות עירונית, אשר ללא כחל וסרק ובריש גלי, מפירה התחייבויות תקפה שנתנה לצד שלישי, מתחמקת שלא כדין ממחובויותיה, ואף לא בוחלת לטעון לפני בית המשפט כי בדרך פסולה זו, עקפה שלא כדין התחייבויות שנתנה לצד ג', על מנת לקדם תשלום לקבלן שישלים את הפרויקט תוך ידיעה ברורה בדבר ההפרה.

 

חזרתי ועיינתי בהסכם החדש והתקשתי להאמין בכתוב בו. בפרק המבוא להסכם החדש, מצהירים הצדדים במפורש כי העיקולים שהוטלו על כספי העירייה מונעים ממע"צ להעביר לעירייה את כספי המימון ועל מנת להמשיך את ביצוע הפרוייקט הם מסכימים שהכספים יועברו ישירות לקבלן ומבטלים לצורך כך את ההסכם הקיים. כך נאמר, ללא כחל וסרק, במבוא:

"ובשל עיקולי הרובצים על כספי העירייה לא העבירה מע"צ לעיירה עד למועד חתימת הסכם זה את כספי המימון או חלקם… הצדדים מעוניינים בביצוע הדרך נשוא הסכם הפיתוח, ולצורך כך, ישנה נכונות מצד מע"צ בעירייה להעביר את כספי המימון ישירות ממע"צ לידי הקבלן, מבלי שהדבר יגרע ממחויבותם ההדדית של הקבלן בעירייה, כאמור בהסכם הפיתוח, ומחויבותן ההדדית של העירייה ומע"צ כאמור בהסכם הניהול".

 

בהמשך, נקבע בהסכם החדש שאכן כספי המימון בסך של 2,000,000 מיליון ₪  ישולמו ישירות לקבלן בהתאם לחשבונות שיאושרו על ידי העירייה ומי מטעמה כמו גם על ידי מע"צ.

 

הקורא ההסכם החדש מבין על נקלה את "ההתחכמות" של הצדדים שעניינית לא ביטלו את ההסכם שכן העירייה היא זו הזכאית לקבל את המימון ממע"צ, וכל שעשו הצדדים הוא שינוי דרך ביצוע התשלום ורק על מנת לעקוף נושים של העירייה.

 

סבורני כי לא יכול להיות חולק כי העירייה והקבלן לא היו רשאים לשנות את ההסכם ולפגוע בתוקפה המחייב של ההמחאה ללא הסכמת הנמחה, שכן לפי נוסח ההמחאה היא בלתי חוזרת. לפיכך, ההמחאה גוברת על הסכמת החייב והממחה המאוחרים לה ואין בכוח ההסכם החדש כדי לאיין את תוקף ההמחאה.

 

יש להניח כי גם מע"צ, כתאגיד ציבורי, לא היה נותן את ידו ל"הסכם החדש", שיש בו כדי לשנות מהותית את ההתקשרות שבין הצדדים, במיוחד שעה שההסכם נכרת בעקבות זכיית הקבלן במכרז, ואם היתה כוונה לשנותו היה צורך בעריכת מכרז חדש וכזאת לא נעשה. מכאן, שיש להניח כי גם לדעת מע"צ, ההסכם החדש רק שינה את אופן התשלום ולא את הזכות של העירייה לקבל את מימון מע"צ לפיו. עם זאת, ראוי היה שגם מע"צ כתאגיד ציבורי תמנע מליתן ידה להסכם החדש מהטעמים שפרטתי.

 

דרך אחרת לראות את ההמחאה היא כהסכם לטובת צד ג', כקבוע בפרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973. גם לפי סווג זה, לא ניתן לבטל את ההמחאה כל עוד לא ניתנה הסכמת הצד השלישי לכך ובענייננו התובעות. ברם, שעה שהטענה לא הועלתה על ידי התובעות, לא ראיתי ליתן לה משקל.

 

העירייה לא כפרה בחובה כלפי הקבלן, אישרה את המגיע לו, כקבוע בהסכם החדש ולפיכך על הצדדים לפעול לפי כתב ההמחאה ולכבדו. העירייה אף לא ביטלה את ההמחאה או את ההוראות הבלתי חוזרות וסברה בשגגה כי די בכך שאין כספים בחשבון כדי לפטור אותה מכיבוד ההמחאה (דברי המנכ"ל בעמוד 7 שורה 13), אך לא כך הוא.

זאת ועוד, גם אם היו מסכימים העירייה והקבלן לבטול ההמחאה או ההוראות הבלתי חוזרות, לא היה בכך להגיע לידי מסקנה אחרת כל עוד לא ניתנה הסכמת התובעות לכך.

 

טעם נוסף למסקנתי לפיה דין טענת העירייה להידחות הוא בהסתמך על הוראת סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, הדנה בסיכול. בהתאם להוראה האמורה, צד לחוזה מותנה, לא יוכל להסתמך על אי קיומו מחמת שהוא מנע את קיום התנאי. העירייה טוענת כי מאחר ואין כספים בחשבון, הרי היא פטורה מלפרוע את ההוראות הבלתי חוזרות. כאמור, העירייה עצמה היא שמנעה את כניסת המימון הכספי של מע"צ לחשבון ומכאן מניעות בידה לפטור מקיום התחייבויתיה לכבד את ההוראות הבלתי החוזרות.

 

17. העירייה אישרה כאמור לקבלן את הסך של 1,830,159 ₪, והורתה למע"צ לשלמו. גם מע"צ אישרה את התשלום. בהסכם החדש יש אישור מפורש למגיע לקבלן. אמנם במועד מאוחר יותר טענה העירייה כי מע"צ קיזזה את הסכומים שהגיעו לקבלן, אך בדיון הודה המנכ"ל, כי הדבר לא צלח בידה של מע"צ וראה עמוד 11 שורה 4. לפני ראיה מפורשת חד משמעית לכך שהעירייה הכירה במגיע לקבלן, מסכימה כי מגיעים לקבלן כספים, ובשרשור למגיע לתובעות על פי ההוראה הבלתי חוזרת, ובאופן שנשמטה הקרקע תחת טענת ההגנה של העירייה בבקשת הרשות להתגונן. טענת המנכ"ל, כי בסופו של דבר לא אישר המהנדס של המועצה את המגיע לקבלן, לאחר שכבר שילם את שכרו ולכן עליו להשיב את ההפרש, אינה נראית בעיני. אמנם ישנה התכתבות בין העירייה לבין מע"צ וכן מכתב של העירייה למהנדס מיום 6.1.05, אך מסתבר מעדותו של המנכ"ל, כי בסופו של דבר העירייה לא קזזה מהקבלן את הסכום העודף, לא פעלה להשיב את הסכום האמור, לא תבעה את הקבלן.

 

18. עוד אוסיף כי המנכ"ל גם לא שכנע אותי בהסברו לכך שהעירייה לא טרחה להודיע לתובעות על העדר תוקפן של ההוראות הבלתי החוזרות והסתפקה במכתב של הקבלן לתובעות, מכתב שגם אותו לא היה בידי העירייה להציג לבית המשפט.

 

19. נתתי דעתי לטענת המנכ"ל בעדותו לפיה היתה הסכמה בדבר ביטול ההמחאה גם מטעם התובעות, על ידי אחד בשם "שי", אך אין בטענה ולא כלום. ראשית, הטענה הועלתה לראשונה בחקירה הנגדית ויש בה הרחבת חזית פסולה. במיוחד נכון הדבר שעסקינן בטענה מהותית שעל העירייה היה להעלותה באופן מפורש במסגרת הבקשה לרשות להתגונן והתצהיר התומך בה ולאפשר בידי התובעות לבודקה. בנוסף, לא היו פרטים סדורים בידי המנכ"ל בדבר אותו "שי" עלום. מעל ומעבר, אם אכן היתה הסכמה מצד התובעות, מדוע לא יצא כל מסמך בדבר ביטול האסמכתאות, מדוע העירייה מעולם לא העלתה את הטענה האמורה? כל אלה, שומטות את הקרקע תחת הטענה שאף בדוחק אין לקבלה.

 

20. לא התעלמתי מהטענה כי העירייה לא שילמה לקבלן את מלוא סכום ההוראות הבלתי חוזרות, אלא רק את מרביתן, אך לא ראיתי בכך כדי לפטור אותה מתשלום יתרת המגיע לפי ההוראות הבלתי חוזרות. מעבר למסקנתי כי עסקינן בהתחייבות המנותקת מעיסקת היסוד אזי המנכ"ל לא ידע לומר מהו היקף החוב של העירייה כלפי הקבלן בעת ההיקשרות בהסכם החדש (עמוד 9 שורה 8) ולכן לא עמדה העירייה בנטל הנמוך המוטל עליה במסגרת בקשת רשות להתגונן כדי להראות מה לא הגיע לקבלן. העירייה לא הביאה כל ראיה ושמץ של ראיה כי הקבלן לא זכאי ליתרת המגיע. כך למשל, מצופה היה מהעירייה כי תמציא אישור של המפקח מטעמה על הפרוייקט, או למצער אישור של מע"צ לכך שהקבלן אינו זכאי ליתרה. המכתב של מהנדס העירייה בעניין, אינו יכול להוות אסמכתא מספקת כי עסקינן במכתב של בעל הדין עצמו ולא מקור חיצוני.

 

21. בחנתי גם את טענת המנכ"ל, לפיה לא היה די באישור המפקח מטעם העירייה על מנת להעביר את הכספים לקבלן אלא נדרש גם אישור מהנדס העיר וכזה לא ניתן (עמוד 11 שורה 24), אך אין בידי לקבלה. ראשית, הטענה הועלה לראשונה בחקירה הנגדית והיא מהווה הרחבת חזית פסולה. מעבר לכך, הטענה אינה מתיישבת עם העובדות כהוויתן שכן כאמור הקבלן קיבל את התשלום, בהסתמך על אישור המפקח מטעם העירייה ומבלי שנדרש גם אישור מהנדס העירייה.

 

22. גם באשר להוראה הבלתי חוזרת שהתקבלה מהמתכנן, לא ראיתי הגנה בפי העירייה שיש בה כדי להתיר רשות להתגונן. כל שנאמר בתצהירו של המנכ"ל, היה כי המתכנן לא השלים את עבודתו ולכן אינו זכאי לשכרו )סעיף 27 לתצהיר). אין כל פירוט מה היה שכרו של המתכנן, מה חלק העבודה שבצע מכלל העבודה שהיתה מוטלת עליו, מה השכר המגיע לו בגין החלק שבוצע, כמה שולם לו עבור אותו חלק, ועוד פרטים הכרחים הנדרשים כאשר מועלית טענה כגון דא. זאת ועוד, הטענה לא גובתה ולו במסמך אחד כפי שהיה מצופה בנסיבות העניין, לא כל שכן מרשות ציבורית, כגון מכתב למתכנן בגין אי ביצוע העבודה המוטלת עליו, אי תשלום שכרו ועוד. לפני טענה שהועלתה בעלמא, ללא כל תימוכין, באופן סתמי ואינה אלא הגנת בדים שאינה ראויה למתן רשות להתגונן.

 

23. אמנם לא בנקל ידחה בית המשפט בקשת רשות להתגונן אך שעה שמתברר כי טענות הנתבעת נעדרות בסיס והן הגנת בדים, אין מנוס אלא לדחות את הבקשה. יפים לענין זה ההלכה שפסק לאחרונה בית המשפט העליון בע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ רו"ח [פורסם בנבו], בסעיף 5:

 

" הליך בסדר דין מקוצר וכמוהו בקשה לביצוע שטר נועדו לחסוך זמן שיפוטי ולמנוע דיוני סרק מקום שברור ונעלה מספק שאין לנתבע או לחייב כל סיכוי להדוף את טענותיו של התובע או המבקש באותם הליכים (ראו: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47 (2004) (להלן: עניין אלפי); ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400 (1996); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). לפיכך, מקום שבו מתברר לבית המשפט מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים" (sham defence) או כאשר הגנתו של המבקש מתבדית מניה וביה בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן (ראו:  עניין אלפי, שם; עניין זהבי, שם; עניין אוזן, שם; ע"א 3/65 אבניר נ' קרפין, פ"ד יט(4) 85, 87 (1965); ע"א 86/66 פריטל נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד כ(2) 520 (1966); זוסמן, 677-676)."

 

לאור כל האמור, דין הבקשה לרשות להתגונן להידחות.

לפיכך ניתן בזאת פסק דין לטובת התובעות כנגד העירייה על מלוא סכום התביעה, ובא כוח התובעות יגיש פסיקתא לחתימה.

 

לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש למחלוקת בין הצדדים באשר לעיקול הזמני, והתובעות רשאיות להמשיך לפעול למימוש העיקולים בכל הנוגע לעיקולים כקבוע בתקנה 381 לתקנות.

 

העירייה תשא בהוצאות התובעות בסך 20,000 ₪ בצירוף מעמ.

 

ניתנה היום כ"ז ב אדר ב, תשס"ח (3 באפריל 2008) במעמד הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

 

_________________________

איתן אורנשטיין, שופט

 

 

5129371

54678313

איתן אורנשטיין 54678313-8545/06

  רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

 

 

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן