בתי המשפט
| בית משפט השלום תל אביב-יפו | א 194929/02 | ||
| בפני: | כב' השופט מרדכי בן חיים | 8/12/04 | |
| 1.חיון הנרי
2.חיון פרלה |
|||
| ע"י ב"כ עו"ד | אסבג | התובעים | |
| נ ג ד | |||
| מדינת ישראל – משרד הביטחון | |||
| ע"י ב"כ עו"ד | מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) | הנתבעת | |
חקיקה שאוזכרה:
חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע' 17, 18, 20
חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992
ספרות:
ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי
פסק דין חלקי
א. עובדות הרקע ועיקר טענות בעלי הדין
- התובעים בני זוג ניהלו משך תקופה ממושכת (מאז שנת 1971) קיוסק (להלן: "העסק") במבנה שממוקם בתחום מחנה צבאי בבעלות הנתבעת (להלן: "הנכס").
5129371
5129371 אין חולק כי עד שנת 1992 ניהלו התובעים את העסק על מי מנוחות בידיעה ובהסכמה ברורה של הנתבעת.נ
- בשנת 1992 התבקש התובע 1 (להלן:התובע) לחתום על הסכם הרשאה אשר הוצג לו על ידי הנתבעת.ב
אין חולק כי ההסכם האמור לא נחתם באשר לגירסת התובע התנגד לחתימתו בהיותו לטענתו חד צדדי בעליל.ו
- חלפו להם 7 שנים נוספות של שקט ורגיעה עד שבשנת 1999 חזרה הנתבעת ודרשה כי התובע יחתום על חוזה כתנאי להמשך פעילות העסק.נ
- לגירסת התובע אילצו אותו נציגי הנתבע לחתום על כתב התחייבות מיום 19.4.99 (להלן: "כתב ההתחייבות") אשר כאמור בו היה להיות מוחלף בהסכם אשר טרם הומצא לתובע לעת ההיא.ב
לגירסת התובע הואיל ומדובר היה במסמך זמני גרידא הוא חתם עליו.ו
התובע טוען כי השינוי המהותי שנוצר מכוח כתב ההתחייבות התבטא בחיובו לשלם דמ"ש והוצאות נוספות, שכן, קודם לכן לא שילמו התובעים לנתבעת תמורה כלשהיא.נ
בסעיף 6 לכתב ההתחייבות אישר התובע כי:
"ידוע לי כי כתב התחייבות זה הינו זמני וכי הוא יוחלף בהסכם שייחתם ביני ובין משרד הביטחון בתוך חודש ממועד המצאת ההסכם לידי".ב
- נקפו הימים וביום 26.10.99 שלחה הנתבעת לתובע טיוטת הסכם הרשאה לניהול מזנון (להלן: "הסכם ההרשאה") על פי תכנו וצביונו מהווה הסכם ההרשאה למעשה הסכם לשכירות בלתי מוגנת לתקופה מוגבלת בת שנה אחת הניתנת להארכה על פי רצון הנתבעת בלבד לשתי תקופות קצובות נוספות בנות שנה כ"א באופן שסה"כ מניין תקופת השכירות הינה ל-3 שנים.ו
בהסכם ההרשאה נקבעו חובות לגבי תשלום דמ"ש והוצאות, עריכת ביטוח והגבלות שימוש בנכס.נ
- התובע חש, לגירסתו, "בהגיונו הבריא" כי מדובר בהסכם "לא הוגן" שבבסיסו מטרה לנשלו מזכויותיו. ניסיונותיו להשיג על הוראות שונות בנוסח הסכם ההרשאה לא הסתייעו. יתר על כן ביום 20.12.99 הודיעה הנתבעת לתובע כי אם לא יחתום על ההסכם בתוך שבועיים תפסיק הנתבעת את הרשאתו בנכס.ב
משעמד התובע בסירובו לחתום על המסמך חזרה הנתבעת והתרתה בו כי אם לא יחתום על ההסכם עד ליום 15.3.00 – תופסק הרשאתו ותימנע ממנו זכות הכניסה לשטח הבסיס.ו
- אין חולק כי רק ביום 1.7.00 חתם התובע על הסכם ההרשאה, לגירסתו תחת רישומו של האיום כי אם יעמוד בסירובו תישלל ממנו זכות הכניסה לבסיס וממילא תיגדע פרנסתו ופרנסת התלויים בו.
- בהמשך הילוך טענותיו טען התובע כי גם לאחר חתימתו על הסכם ההרשאה הודיעה לו הנתבעת כי תקופת ההרשאה שניתנה לו תקוצר בשל הצורך להרוס את הקיוסק במסגרת עבודת פיתוח בבסיס ולאחר מכן בשל הגדרת המבנה כמסוכן. התובע טוען כי הנתבעת ביקשה באמתלאות שונות אותן העלתה חדשות לבקרים להביא לפינויים של התובעים מן הקיוסק בטרם עת.נ
- ביום 29.7.02 שיגרה הנתבעת לתובע מכתב בו העמידה אותו על העובדה כי הסכם ההרשאה הסתיים ביום 30.6.02 וכי לאור הגדרתו של המבנה כמסוכן, בעקבות בדיקה שבוצעה "בימים אלו", נדרש התובע לפנות את המבנה בתוך התקופה והתנאים הקבועים בהסכם.ב
- על יסוד העובדות שפורטו לעיל טוענים התובעים כדלקמן:
10.1 הנתבעת לא עמדה במהלך המו"מ לחתימת הסכם ההרשאה בנורמת ההתנהגות המתבקשת מן החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.ו
10.2 התנהגות הנתבעת עולה כדי כפיה ועושק המקנה לתובעים זכות לבטל את הסכם ההרשאה שנחתם באילוץ.
התובעים עתרו איפוא כי בית המשפט יורה כי הסכם ההרשאה הינו בטל ומבוטל.נ
- התובעים הוסיפו וטענו כי בצד זכותה של הנתבעת לדרוש את פינויים מן הנכס עומדת זכותם כמי שהיו בני רשות במשך 30 שנה בנכס – לקבל הודעה מוקדמת בת 3 שנים או תשלום חלף ההודעה וכן לפיצויים בשל שלילת פרנסתם.ב
- את תביעתם בגין שלילת פרנסתם העמידו התובעים ע"ס של 500,000 ₪ בעוד שאת סכום התשלום חלף הודעה מוקדמת לפינוי העמידו ע"ס 120,000 ₪.ו
- הנתבעת לא חלקה בכתב ההגנה שהגישה על העובדות ורצף האירועים להם טענו התובעים והתמקדה במתן פרושים והסברים משלה באשר למניעים לדרכי הפעולה בהם נקטה.נ
- בפתח כתב ההגנה טענה הנתבעת כי התביעה נעדרת עילה וכי התובעים נהגו בחוסר נקיון כפיים. לעיצומו של עניין טענה הנתבעת כי על התובעים לפנות את המבנה וזאת מכוח הוראות הדין, הסכם ההרשאה ומכתבה לתובעים מיום 16.6.02.ב
- הנתבעת הכחישה את טענת התובעים לפיה מתקיימות בנסיבות העניין עילות כפייה ו/או עושק כמו כן הכחישה הנתבעת כי נהגה במהלך המו"מ תוך סטייה מנורמת ההתנהגות של ניהול מו"מ בדרך מקובלת ובתום לב וכפרה בזכות התובעים לבטל את הסכם ההרשאה.ו
הנתבעת אף כפרה בזכותם של התובעים למתן אורכה סבירה לפינוי או פיצוי חלף האורכה וכן כפרה בזכותם לגבות פיצויים בגין שלילת פרנסתם.
ב. דיון וממצאים
- בישיבת יום 10.12.03 הוריתי על פיצול הדיון בתובענה באופן שבשלב ראשון יובאו ראיות המקיימות עילה בידי התובעים על פי סעיפים 17,18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") דהיינו טענות התובעים לבטלות הסכם ההרשאה בעילות של כפיה ועושק.נ
- כתב ההתחייבות
אין חולק כי התובע חתם על כתב ההתחייבות ולגרסתו עשה כן לאחר שקרא אותו (עמ' 4 לפרוטוקול ישיבת יום 21.3.04). הגם שהתובעים לא העלו טענה לגבי בטלות כתב ההתחייבות לא מצאתי בעדות הנתבעת עילה עניינית לעצם צורך שבחתימתו (עדות גב' מזל בכור בעמ' 9 לפרוטוקול).ב
- חיוב התובע לחסל מקור הכנסה אחר
כמפורט לעיל מפנים התובעים את מירב טענותיהם לנסיבות שאפפו את חתימת הסכם ההרשאה; קודם שאדרש לנסיבות האמורות אטעים כי אין חולק בפני על העובדה כי קודם לחתימת הסכם ההרשאה דרשה הנתבעת במפגיע מן התובע כי יחסל מזנון ומסעדה אשר התובעים פתחו קודם לכן בראשל"צ כך שהתובע בעצמו יתפעל את המזנון בבסיס. בעקבות דרישה זו חיסל התובע את המסעדה האמורה (עדות התובע בעמ' 3 וכן בחקירתו החוזרת בעמ' 7 לפרוטוקול).
גירסה זו אושרה גם בחקירתה של עדה מטעם הנתבעת עו"ד קלינבויים (עמ' 18 לפרוטוקול).ו
- חתימת הסכם ההרשאה
4.1 בנסותו מן הסתם למקסם את סאת הפסלות שדבקה בהסכם ההרשאה טען התובע כי אין הוא יודע מה כתוב בו (שם בעמ' 4). אני דוחה גרסה זו שלא הועלתה בתצהיר העדות, למעשה מקריאת סעיף 11 לתצהיר עדותו של התובע מתקבל רושם לפיו קרא את ההסכם שכן אחרת לא ניתן להבין את גרסתו לפיה הבין כי ההסכם אינו הוגן.נ
4.2 חומר הראיות שבפני מפרנס ממצא ברור לפיו בין העברת נוסח הסכם ההרשאה לתובע ובין מועד חתימתו עליו, נקפו כ-9 חדשים אשר במהלכם נפגשו בעלי הדין מספר פעמים במשרד הבטחון וכי במהלך פגישות אלו העלה התובע הסתייגויות מנוסח ההסכם (עדות התובע בעמ' 4,5 ועדות מזל בכור בעמ' 9,10). בכור הטעימה כי עיקר הסתייגותו של התובע נגעה אל תקופת ההסכם (שם בעמ' 9).ב
4.3 הגם שהתובע לא נדרש לכך במהלך חקירתו הנגדית אני מסיק כי הוא הוטרד במיוחד מן העובדה שבנוסח הסכם ההרשאה נכללה הוראה בדבר הגבלת תקופת השימוש במבנה (ראו סעיף 10 לתצהיר התובע).ו
4.4 מחלוקת זוטא נתגלעה בין בעלי הדין בשאלה האם זכה התובע לייצוג משפטי במהלך המו"מ וחתימת הסכם ההרשאה אם לאו.נ
התובע הכחיש כי הסתייע בעו"ד הן בשל חסרון כיס והן באשר לגירסתו הפנים כי אין בדעת הנתבעת לשנות מתנאי הסכם ההרשאה שניסחה (עמ' 5,6). בכור טענה בעדותה כי הומלץ לתובע בכל שלב של המו"מ כי יוועץ בעו"ד וכי למדה ממכתבו של התובע כי נועץ עם פרקליט (סעיף 2 לתצהירה ועדותה בעמ' 10).ב
לא ראיתי צורך להכריע בשאלה אם בפועל הסתייע התובע בעצת פרקליט באשר ממכלול חומר הראיות שבפני מתבקש כי התובע היה מודע לזכותו להיוועץ אך משיקולים השמורים עימו בחר מן הסתם שלא לעשות כן.ו
4.5 בתצהיר עדותו טען התובע כי נכפה לחתום על הסכם ההרשאה תחת לחצו של מכתב הנתבעת מיום 2.3.00.נ
למכתב מיום 2.3.00 לפיו הופנתה לתובע דרישה לחתום על הסכם ההרשאה שלצידה אזהרה כי אם לא יענה תופסק ההרשאה ותימנע מן התובע כניסה לבסיס- קדמו מכתבים אחרים שנשלחו לתובע (ביום 20.12.99 וביום 26.1.00). תוכן המכתב מיום 20.2.99 זהה בעיקרו למכתב מיום 2.3.00.ב
4.6 במהלך חקירתה עומתה גב' בכור עם הטענה לפיה התובע חתם על ההסכם רק בגלל ההתראות ולאחר ההתראות על כך השיבה:
"מבחינת המשרד הגענו למצב שכלו כל הקיצים עם התובע על מנת שיחתום על ההסכם ולאור מדיניות המשרד כאשר אין חוזה מקרקעין עם מפעיל מזנון כזה או אחר, אנו אוסרים על המפעיל להיכנס לתחום הבסיס" (שם בעמ' 11) ולמטה מזה הוסיפה:
"לא רצינו לסלק אותו, רצינו לבוא לקראתו אך להסדיר זאת בהסכם עשינו הכל שההסכם ייחתם לשביעות רצון הצדדים."
על יסוד מצרף זה של הראיות הגיעה העת לבחון את טענותיו המשפטיות של התובע.ו
- טענת הכפייה
5.1 בסיכומי התובעים ניכר ערוב תחומין בין יסודות עילת הכפיה ובין יסודות עילת העושק. להשקפתי עילת הכפיה מתרכזת יותר במעשה המיוחס ל"כופה" בעוד שעילת העושק נותנת דעתה אמנם גם לפועלו של העושק אך בעיקר לנסיבות אובייקטיביות ולמצבו של הנעשק (השוו:ע.א.10225/02 פרץ ואח' נ. פרץ בוני הנגב (תק-על 2004(1) 288).נ
5.2 כמתבקש מסעיף 17 לחוק החוזים, הפעלת כוח או איום מהווים את ליבת טענת הכפיה.ב
מעדותה של מזל בכור שלא נסתרה, עולה כי מכתבי ההתראה שנשלחו לתובע הינם פועל יוצא של מדיניות לפיה אין להתיר כניסה (או הפעלת נכס) בתחום בסיס צבאי באין חוזה מסדיר.ו
5.3 להשקפתי אין ביישום מדיניות כזו פסול כלשהוא. הנתבעת כבעלים של הנכס זכאית ואף חייבת להגן על זכויותיה הקנייניות ולהסדיר את זכויותיו (הנחותות של המחזיק) כמו גם את חובותיו בהסכם ברור ומפורט. קל וחומר כאשר הדברים אמורים בבסיס צבאי.נ
5.4 בע.א. 5806/02 ארביב נ. קרני (תק-על 2004 (2) 403) אישר בית המשפט את עמדתה של פרופ' שלו בספרה דיני חוזים לפיה:
"כדי להוות כפיה בגדר סעיף 17 הפגיעה או האיום בפגיעה צריכים להיות בלתי חוקיים… יסוד הפגיעה מתמלא כאשר הפגיעה או האיום מהווים עוולה בנזיקין או עבירה פלילית" (שם בעמ' 235,237).ב
5.5 ספק בליבי אם מניעת כניסתו החפשית של התובע ע"י הנתבעת לתחום בסיס צבאי יכולה ליצור תשתית לתביעת נזיקין או לאישור פלילי.
5.6 בבחינת המטרות אותן שיוותה הנתבעת לנגד עיניה במשלוח מכתבי ההתראה דהיינו השגת הסכם מחייב אשר יסדיר את המשך הפעלתו של המזנון על ידי התובע וממילא יאפשר לו כניסה לבסיס. סבורני כי אין מכתבי ההתראה של הנתבעת חורגים מגדר המותר על פי פיסקה ב' לסעיף 17 לחוק החוזים לפיו:
"(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".ו
5.7 אלמנט נוסף שיש לשקול בהקשר למידת התקיימותה של עילת הכפייה מחייב בחינתה של אפשרות מעשית שעמדה לתובעים לפנות לערכאות, אשר אחד מביטוייה הינו קבלת ייעוץ משפטי עצמאי (השוו: רע"א 7539/98 לוטם רהיטים נ. בנק דיסקונט (פד"י נ"ג(1) 721).נ
5.8 נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא קופחה אפשרותו המעשית של התובע לפנות לבית המשפט. ככל שהדבר נוגע לבחינת מימד הזמן, הרי שעמד לרשותו זמן די והותר מאז מכתב ההתראה הראשון מיום 20.12.99 ועד למועד מכתב ההתראה מיום 2.3.00 אשר בעקבותיו נכפה לגירסתו לחתום (ביום 1.7.00) על הסכם ההרשאה.ב
בין אם מימש התובע את זכותו לייצוג באמצעות פרקליט ובין אם לאו – אין חולק בפני כי אפשרות זו הייתה פתוחה בפניו ללא הגבלה.ו
5.9 גם אם תמצי לומר כי חרף האמור עד כאן התקיים יסוד הכפיה הרי שהתובע נתפש על חוסר מעש שהפגין במיצוי זכותו לביטול ההסכם.
בסעיף 20 לחוק החוזים נקבע לעניין זה:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".
אין חולק כי החל מן השעה בה חתם התובע על הסכם ההרשאה (ביום 1.7.00) פסקה הכפיה והתאפשרה כניסתו לנכס חרף עובדה זו, המשיך התובע לגירסתו (כאמור בסעיף 15 לתצהירו) "להמשיך לנהל את המזנון בהתאם לתנאי החוזה אשר נכפו עלי", המשיך במגעים עם הנתבעת על מנת שזו תאפשר לו להאריך את הסכם ההרשאה והתמיד במאמציו אלו עד לחודש יולי 2002. למעשה עתר התובע לבטלות הסכם ההרשאה לראשונה אך ורק במסגרת כתב התביעה שהגיש ביום 15.8.02 (ראו סעיף 26 לכתב התביעה).
אין ספק בעיני כי פרק הזמן שחלף חורג על פי כל קנה מידה ממסגרת "הזמן הסביר" (השוו פרשת ארביב שאוזכרה לעיל), והנובע מכך הוא כי התובעים קיפחו את זכותם ע"פ עילה זו.
- אשר לטענת העושק
6.1 עילת העושק מוצאת ניסוחה בסעיף 18 לחוק החוזים ומושתתת על שלושה יסודות שלובים זה בזה. פגיעותו של העשוק, אלמנט הניצול של הפגיעות על ידי העושק והעדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים במסגרת החוזה שנכרת בין הצדדים כאשר היסוד האחרון מהווה את מרכז הכובד (השוו פרשת פרץ שאוזכרה לעיל).
6.2 לשיטתי פרק הזמן הארוך שניתן לתובע לבחון את תנאי הסכם ההרשאה ויכולתו האובייקטיבית להסתייע ביעוץ משפטי בלתי תלוי, נוטלים מעוקצה של מידת פגיעותו. בבחינת "גלגול הסרט אחורנית" ניתן לומר כי מאז שהועמד התובע מול תנאי הסכם ההרשאה (ביום 26.10.99) ועד לחתימתו ביום 1.7.00 נותרה בידיו למיצער האפשרות לבחון את ההסכם ולקבוע עמדה שלא לחתום על הסכם ההרשאה ולפנות לבית המשפט.
הנה כי כן העידה עו"ד קלינבוים: "האיש ידע בדיוק מה הוא עושה, אני מעולם לא ראיתי אדם לא מיוצג שיודע בדיוק מה הוא עושה (שם בעמ' 16).
6.3 אשר לבחינת התנהגותה של הנתבעת: זו כנזכר לעיל לא רק שלא מנעה מן התובע אפשרות להסתייע בעו"ד אלא פעלה תחת רישומה של ההנחה לפיה נועץ התובע בעו"ד וזאת בין היתר בהסתמך על מכתבו של התובע לעו"ד קלינבוים מיום 16.3.00 (ראו סעיף 4 לתצהירה המשלים).
6.4 בעדותה בתשובה לשאלה אם היו הסתייגויות של התובע לנוסח ההסכם, השיבה מזל בכור:
"באנו לקראתו איפוא שאנחנו יכולים להתפשר, משרד הבטחון בא לקראת התובע בכל הזדמנות… במקרים או הסתייגות שהנושא עקרוני למשרד הבטחון עמדנו על שלנו ולא שינינו סעיפים (שם בעמ' 9) ולמטה מזה:
"אנו באנו לקראתו בעיקר בדברים שנזכרו בהסכם דהיינו תקופת ההסכם ועלויות" (שם בעמ' 10).
סבורני כי די בראיות אלו שלא נסתרו כדי לקבוע כי אין לראות בהתנהגות הנתבעת משום עושק.
6.5 הסוגיה המוקשית ביותר בבחינת טענת העושק עניינה בשאלת איזון הערכים המוחלפים. התובע טוען כי בהמרתן של זכויות התובע כבר רשות קודם לחתימת הסכם ההרשאה, בזכויות שכירות לתקופה מוגבלת ומתן זכות לנתבעת לסלק את ידו של התובע מן הנכס על פי שיקוליה בלבד, הופר האיזון האמור לרעתו.
6.6 חרף הפער הנרחב לכאורה בין זכויותיו של התובע כבר רשות ובין זכויותיו כשוכר לתקופה מוגבלת, לא עלה בידו של התובע לשכנעני כי זכויותיו הפוטנציאליות כבר רשות היו עדיפות על אלו שהוקנו לו על פי הסכם ההרשאה.
6.7 ב-רע"א 1156/02 חיר נ. לידאי (פד"י נז(3) 949) הוגבלה רשות הערעור לסוגיית הפיצויים בלבד כאשר עצם זכותו של בעל המקרקעין לדרוש סילוק ידו של בר הרשות- לא עלתה כלל על הפרק, בית המשפט הגיע, בעקבות סקירה מקיפה של פסיקה קודמת, למסקנה כי "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי איפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות…" (שם בעמ' 956).
אשר לשיקולים של צדק כבסיס לקביעת פיצויים גרס בית המשפט כי תקופת הזמן הממושכת בה החזיק בר רשות בנכס היא לכשעצמה אינה בגדר חזות הכל, באשר כנגדה צמחה טובת הנאה של שימוש בנכס ללא תמורה שאינה ענין של מה בכך (שם בעמ' 958).
6.8 סבורני איפוא כי אין לומר ששינוי מעמדו של התובע דכאן מבר רשות לשוכר מציין כשהיא לעצמו הטיית מאזן הערכים המוחלפים עד כדי הכרה בעילת העושק.
למעלה מן הדרוש אוסיף כי הימנעותם של התובעים לפעול לביטול ההסכם במועד סביר- מפקיעה גם את עילת העושק.
- סטיה מנורמת התנהגותה של דרך מקובלת ותום לב.
7.1 בסקירת מכלול התנהגות הנתבעת כלפי התובע ניתן להצביע על סטיות בלתי זניחות מנורמת המקובלות ותום הלב במו"מ לקראת חתימת הסכם ההרשאה.
7.2 כמושכל ראשון אטעים כי לא הובא בפני הסבר מניח את הדעת לעובדה כי הנתבעת חייבה את התובע למעשה לחסל לאלתר את עסק המסעדה בראשל"צ ללא שהעמידה אותו ולו ברמז על כוונתה להגביל את מעמדו בנכס לסטטוס של שוכר גרידא ולתקופה מוגבלת.
7.3 גם דרך החתמתו של התובע בשלבים כאשר חתימה על כתב התחייבות עמום קדמה לחתימת הסכם ההרשאה המפורט מעלה תהיות. הנתבעת לא גילתה על אוזנו של התובע בעת חתימת כתב ההתחייבות את דבר מהותו של ההסכם אשר בכוונתה להציע לתובע.
7.4 יתר על כן, לא הובא בפניו הסבר מניח את הדעת לטעם הענייני שבפיצול מערכת ההסכמים באופן שהתובע נלכד בכף ההתחייבות לחתום על הסכם שתוכנו אינו ידוע לו מראש ואשר בדיעבד גילם בחובו את זכותה של הנתבעת להביא בתוך פרק זמן קצר יחסית לפקיעת זכותו של התובע להמשיך ולהפעיל את המזנון.
עדותה של גב' בכור בסוגיה זו (בעמ' 9 לפרוטוקול) הייתה מעורפלת והותירה רושם כי ביסוד הפיצול עמדה תחבולה בלתי הוגנת.
7.5 טענתה של הנתבעת לפיה ביסוד דרישתה כי התובע יחתום על הסכם ההרשאה עמד הנימוק של הצורך בעריכת מיכרז להפעלת הקיוסק (עדות גב' בכור בעמ' 14) מוקשית בעיני ולו בשל העובדה כי חוק חובת המכרזים הוחק כבר בשנת 1992 בעוד שהנתבעת ביקשה כביכול ליישמו כלפי התובע רק בשנת 1999.
7.6 גם נסיונה הבעייתי של הנתבעת לקצר את תקופת ההרשאה של התובע מתחת למנין התקופה הצפויה של 3 שנים (כאמור במכתבה מיום 29.11.02) מעלה עליה יותר מאבק של התנכלות לתובע בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
7.7 ככללו של דבר נתפשת התנהגות הנתבעת במהלך המו"מ עם התובע כנגועה ביותר קורטוב של הפעלת שררה ונקיטת תחבולה ולוקה מאד ביישום נורמת העל של החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במו"מ לקראת חתימתו של החוזה.
7.8 הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי מידות תום הלב וההגינות המחייבות את רשויות המדינה –הינן גבוהות מאלו המצופות ממתקשר פרטי.
השוו: בג"צ 4422/92 עפרן נ. מנהל מקרקעי ישראל (פד"י מז(3) 853, בג"צ 194/97 קונטרם נ. אגף המכס והבלו (פד"י נ"ב(1) 289).
אני פוסק איפוא כי הנתבעת חטאה כלפי התובעים בנהלה עימם מו"מ לחתימת הסכם ההרשאה שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת.
סוף דבר:
תביעת התובעים כלפי הנתבעת ככל שהיא מבוססת על עילות הכפייה והעושק נדחית.
לעומת זאת הוכחה בפני עילת תביעה נגד הנתבעת בגין ניהול מו"מ שלא בדרך מקובלת ולא בתום לב.
הדיון בסוגיית זכותם של התובעים לפיצויים ושיעור הפיצויים בעילה הנ"ל, נקבע ליום 22/2/05 שעה 11:30.
הודעה זכות הערעור.
המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ה בכסלו, תשס"ה (8 בדצמבר 2004) , בהיעדר הצדדים.
| בן חיים מרדכי, שופט |
קלדנית: טובה
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה