שכר טרחה חוזי ושכר טרחה ראוי

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 33872-03-23 ברינט נ' סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ ואח'

 

לפני –כבוד השופט רון שפירא, נשיא [אב"ד] כבוד השופטת תמר נאות פרי, סגנית נשיא כבוד השופטת רבקה איזנברג     המערער- עו"ד יוסף ברינט   נגד   המשיבים–1. סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ 2. שי חיים כהן ע"י עו"ד חדוה אסבג

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  27, 46

חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979: סע'  6(א)

פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  62

תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018: סע'  148(ב)

 

פסק דין

 

 

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אבישי רובס, ס. הנשיאה) מתאריך 15.1.2023 בת"א 66802-07-17.

ההליך קמא –

1. התובע קמא, המערער, עו"ד במקצועו (להלן: "המערער"), הגיש תביעה לתשלום שכר טרחה מוסכם על פי חוזה, ולחלופין, שכר טרחה ראוי, כמו גם פיצויים נזיקיים בעילות של הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה ופיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
2. אין חולק כי בשנת 1999 נחתם חוזה שכר טרחה (להלן: "החוזה") בין המערער לבין הנתבעת 1 קמא, המשיבה 1 בערעור (להלן: "משיבה 1"), לפיו המערער התחייב לתת למשיבה 1 שירותים משפטיים בעניין הפשרת קרקעות שהיו בבעלותה לצורך בנייה (להלן: "המקרקעין"). על פי החוזה לקח על עצמו המערער לטפל בכל הקשור בקבלת אישורים, היתרים ורישיונות מאת הגופים המוסמכים הרלוונטיים לשם שינוי ייעוד המקרקעין מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה, על מנת שניתן יהיה לקבל היתרי בניה. הוסכם כי בתמורה לעבודתו, יהיה המערער זכאי לשכר טרחה עתידי שישולם מתוך מכירת הדירות שיבנו על המקרקעין. בהתאם, משיבה 1 התחייבה כי מכירת הדירות תתבצע באמצעות המערער ושכרו יעמוד על 1.5% בתוספת מע"מ מתמורת הדירות. בנוסף, הוסכם באחד מסעיפי החוזה (להלן: "סעיף 9") כי אם משיבה 1 תמכור את זכויותיה במקרקעין, היא תפנה לקבל את הסכמת הקונה לכך שהמערער יטפל במכירת הדירות, ואם לא תתקבל הסכמת הקונה – יקבל המערער שכ"ט בשיעור 0.75% ממחיר הזכויות שימכרו.
3. לטענת המערער בכתב התביעה קמא, הוא פעל נמרצות לצורך שינוי ייעוד המקרקעין, ממועד חתימת החוזה ועד 2016, שאז, משיבה 1 מכרה חלק מזכויותיה במקרקעין לנתבעת 2 קמא (להלן: "הקונה" ו-"הסכם המכר").
4. אין חולק כי הקונה לא הייתה מעוניינת להתקשר עם המערער להמשך הטיפול.
5. המערער טען בבית משפט קמא כי משיבה 1 לא הודיעה לו על מכירת המקרקעין לקונה, לא דאגה להבטיח את זכותו לשכר טרחה בהסכם המכר, הפרה את החוזה,והפרה את חובתה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. כלפי הקונה נטען כי היא גרמה להפרת החוזה בינו לבין משיבה 1 והתעשרה שלא כדין על חשבונו, שכן היא נהנתה ממאמציו להפשרת המקרקעין. טענות נוספות עלו בבית משפט קמא נגד מי שהיה שם נתבע 3, שפעל בשם הקונה, ולטענת המערער התרשל בכך שלמרות שידע על החוזה, פעל להעביר את המקרקעין לצדדים שלישיים. עוד עלו טענות לגבי הסכם המכר באופן כללי, ונטען כי כל כולו נועד לסייע למשיבה 1 לחמוק משיעבודים שרבצו על המקרקעין לטובת חברה שלישית (להלן: "בעלת השיעבוד"). בנוסף, בשלב מתקדם של ההליך קמא, העלה המערער טענות גם נגד נתבע 4 קמא, המשיב 2, שהיה אורגן של משיבה 1 וחתם בשמה על חוזה המכר (להלן: "משיב 2"). לטענת המערער, משיב 2 פעל ללא הרשאה חוקית ולכן הסכם המכר אינו חוקי ואינו תקף, ויש לחשב את שכר טרחתו בהתאם לחוזה.
6. סכום התביעה המקורי היה 1,675,657 ₪ ובהמשך, העמיד המערער את תביעתו על סך של 1,050,000 ₪.
7. הנתבעים קמא כפרו בטענות המערער, וטענו כי יש לדחות את כל הטענות לגבי הפרת החוזה, או גרם הפרת החוזה, טענו כי המערער לא ביצע את כל מחויבויותיו מכוח החוזה (שכן היה עליו לפעול עד השלב שבו ניתן יהא להוציא היתרי בניה ולא רק עש שינוי הייעוד), וכי יש לדחות את הטענות לגבי חוסר תום לב או קנוניה. עוד נטען כי בהתאם לסעיף 9, והיות שהמקרקעין נמכרו ממשיבה 1 לקונה, והקונה לא הסכימה לקחת על עצמה את ההתקשרות עם המערער – יש לשלם למערער שכר טרחה בשיעור של 0.75% ממחיר המכירה, כלומר – 36,853 ₪, לפי סכום התמורה הנקוב בהסכם המכר, ומשיבה 1 אף הבהירה כי היא מוכנה לשלם סכום זה.
8. בשלב מסוים נדחתה התביעה נגד הקונה על הסף (וערעור על כך נמחק בהסכמה – ע"א (מחוזי חיפה) 21683-02-19). בהמשך, בהסכמת המערער, נמחקה התביעה גם נגד נתבע 3. כך, נותרה להכרעה של בית משפט קמא המחלוקת בין המערער לבין משיבה 1 ומשיב 2 בלבד.

פסק הדין קמא –

9. בפסק דין ארוך ומפורט שאוחז 27 עמודים, ניתח בית משפט קמא את כל טענותיו של המערער, העובדתיות והמשפטיות, ניתח את שלל המסמכים שהונחו לעיונו ואת העדויות של העדים – והגיע למסקנה כי יש לקבל בחלקה הקטן את התביעה נגד משיבה 1, לחייב אותה לשלם למערער סכום של 49,733 ₪, בהתאם לסעיף 9, ויש לדחות את התביעה נגד משיב 2. עיקרי הנמקותיו של בית משפט קמא היו הבאות:
10. שכר טרחה חוזי – הדרישה לקבלת שכר טרחה על בסיס מכר עתידי של דירות – החוזה קובע כי המערער אמור היה לקבל את שכר טרחתו בעתיד, רק אחרי שינוי הייעוד ורק אחרי שניתן יהיה לקבל היתרי בניה. הותנה במפורש כי השכר העתידי ישולם מכספים שיתקבלו ממכירת דירות, ובכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הצדדים התכוונו לכך שהשכר ישולם רק לאחר שניתן יהא לקבל היתרי בניה ולא התכוונו להסתפק בכך שיתבצע שינוי היעוד לגבי המקרקעין. בפועל, אכן בוצע שינוי ייעוד אבל התוכנית שאושרה לגבי השטח – נכון ליום פסק הדין – הינה תכנית מתאר מחוזית בלתי מפורטת בעיקרה ולא ניתן להוציא מכוחה היתרי בניה. התוכנית אף מחלקת את השטח לארבעה מתחמי תכנון נפרדים, כאשר בכל מתחם נדרש להכין תכנית מפורטת שונה, ותוכניות מפורטות כאלו טרם אושרו. לכן, עוד רחוקה הדרך עד שניתן יהא להוציא היתרי בניה, ולא התקיים התנאי המקנה למערער את הזכאות לקבלת שכר טרחה כנגזרת ממכירת יחידות דיור, במועד שבו המקרקעין נמכרו, ובכלל.
11. נפסק כי אמנם המערער פעל במהלך שנים רבות בתום לב ובדרך סבירה לקיום התחייבויותיו על פי החוזה וביצע שורה של פעולות, אלא שלשון החוזה ברורה, ולא די בשינוי ייעוד המקרקעין או בעבודה נמרצת מצד המערער, והיה עליו להביא את המקרקעין למצב שבו ניתן יהיה לקבל היתרי בניה (לפי סעיף 1 לחוזה) – ואת זאת המערער לא עשה.
12. לכן, נפסק כי המערער אינו זכאי לשכר הטרחה המוסכם החוזי שנגזר ממכירת דירות עתידיות, מה גם שאת הדירות לא תמכור משיבה 1. בהתאם, אף נדחתה הדרישה לתשלום שכר טרחה שמבוססת על תחשיב שהוצע מטעמו של המערער, הלוקח בחשבון יחידות דיור בנויות, שכן מדובר בתחשיב תאורטי.
13. הסכם המכר והעברת הזכויות ממשיבה 1 לקונה – מנוסח החוזה ברור שמשיבה 1 לא התחייבה להחזיק במקרקעין עד למועד שינוי הייעוד או עד למועד שבו ניתן יהא להוציא היתרי בניה, או בכלל, והיא הייתה רשאית למכור את זכויותיה לפי שיקול דעתה, בכל עת, גם טרם השלמת שינוי הייעוד (ואף הייתה רשאית לפעול לשעבוד הזכויות שלה וכו').
14. הסכם המכר היה מורכב וכולל רכיבים עסקיים סבוכים, אלא שהוכח שמדובר בהסכם של ממש, אשר נכרת עוד בשנת 2017. נפסק כי יש לדחות עובדתית את טענת המערער לגבי כך שהסכם המכר בא לעולם רק כדי לחמוק מבעלת השיעבוד, במסגרת קנוניה שלה חברו משיבה 1 והקונה.
15. עוד נפסק כי יש לדחות את טענת המערער כי הסכם המכר לא השתכלל כדי הסכם מחייב שכן משיב 2 לא היה מוסמך להתקשר בשם משיבה 1 בהסכם המכר. טענות המערער לגבי מועדי העברת זכויות ה"הנהלה" במשיבה 1 נדחו עובדתית, נקבע כי משיב 2 היה מוסמך ומורשה לפעול מטעם משיבה 1 בנוגע להסכם המכר ופורטו כמה הנמקות עובדתיות ומשפטיות לכך שהסכם המכר נחתם כדין על ידי משיב 2, שהיה באותה עת בעל מניות יחיד ודירקטור, כך שההסכם תקף ומחייב והזכויות במקרקעין נשוא ההסכם המכר הועברו כדין לקונה.
16. בהמשך נפסק כי הנפקות של הסכם המכר מבחינת החוזה, ברורה אף היא – כפי שקבוע בסעיף 9. נקבע כי הוכח שהצדדים צפו במפורש אפשרות של מכר כאמור (כפי שאישר המערער בחקירתו), ואף צפו אפשרות שהקונה תסרב לקבל על עצמה את התחייבות משיבה 1 כלפי המערער לגבי שכר הטרחה העתידי. הוכח כי סעיף 9, המתייחס לסיטואציה של מכר כפי שהתרחשה בפועל, כולל את שתי החלופות הרלבנטיות, והוא למעשה כולל תנאי מפסיק, כהגדרתו בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כלומר, שהסכם המכר הביא את החוזה לגבי שכר הטרחה בין משיבה 1 לבין המערער לסיום, ויש ליישם את הוראות סעיף 9 (אשר נוסח על ידי המערער עצמו, על כל המשתמע מכך בהתאם לסעיף 25ב1 לחוק החוזים). הובהר כי סעיף 9 כולל את האפשרות שהקונה תיקח על עצמה להתקשר עם המערער, אך גם את האפשרות שהיא לא תהיה מעוניינת בכך, והדברים ברורים.
17. עוד נפסק כי יש לדחות את טענת המערער לפיה משיבה 1 "לא השתדלה מספיק" לקבל את הסכמת הקונה להמשיך את הקשר עם המערער. אף נקבע כי טענות המערער בהקשר זה עולות כדי הרחבת חזית שכן עלו רק בסיכומי המערער, ובכל מקרה – אף אם משיבה 1 לא עשתה "מספיק מאמצים" לשכנע את הקונה להתקשר עם המערער, אזי שאין קשר סיבתי בין כך לבין הנזקים הנטענים, שכן משעה שהקונה הבהירה חד משמעית שהיא לא מעוניינת בשירותי המערער – אין עוד חשיבות לשאלה אם משיבה 1 "התאמצה".
18. לכן, בעת כריתת החוזה, הצדדים לקחו בחשבון אפשרות של מכירת המקרקעין טרם השלמת התחייבויות המערער, והמערער, עו"ד ותיק, היה מודע לסיכונים שנטל על עצמו בניסוח החוזה ובמיוחד סעיף 9. עם מכירת המקרקעין לקונה, יש ליישם את סעיף 9 , והיות שהקונה לא נתנה את הסכמתה לכך שהמערער יטפל בעתיד במכירת הדירות מטעמה – החוזה בין המערער לבין משיבה 1 בא לסיומו, ועל פי החלופה השנייה של סעיף 9, היה על משיבה 1 לשלם לתובע שכ"ט בשיעור של 0.75% מתמורת מכירת המקרקעין – בסך משוערך של 49,733 ₪.
19. שכר ראוי – עוד נפסק כי לא ניתן אף לקבל את דרישת המערער לשכר ראוי המבוססת על סעיף 46 לחוק החוזים. צוין כי בכתב התביעה הדרישה הייתה לשכר בשיעור של 8% ומע"מ מערך המקרקעין, לפי שומה שהוגשה על ידי מומחה מטעם המערער, ובסה"כ – 538,825 ₪ ומע"מ. נקבע כי סעיף 46 לחוק החוזים דן בחיוב או שירות שלא הוסכם על שיעורו, ולכן יש לשלם בגינו שכר ראוי (ע"א 6290/18 עזבון פינצ'וק ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (2.5.2021)); אלא שבמקרה כאן כן הוסכם על שיעורו של השכר והוראות החוזה ברורות וחובקות כמה אפשרויות חלופיות לחישוב השכר, כך שאין תחולה להוראות סעיף 46 לחוק החוזים, וזאת ללא קשר לחוות הדעת מטעמו של המערער.
20. עשיית עושר ולא במשפט – נקבע שוב כי המערער אכן פעל בשקידה, אלא שהוא לא השלים את משימתו העיקרית לפני הסכם המכר, שכן לא עלה בידו להביא למצב בו ניתן יהיה לקבל היתרי בניה, ולכן – לא מתקיימים הרכיבים של עוולת "עשית עושר שלא במשפט". מה גם, שסעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע כי הוראות החוק יחולו כשאין "הסכם אחר בין הצדדים", ואילו כאן – יש הסכם.
21. משיב 2 – הנושא האחרון בפסק הדין קמא הינו טענת המערער כי יש לחייב אישית את משיב 2 בתשלום השכר הנתבע שכן זה האחרון גרם למשיבה 1 להפר את החוזה. הטענה לגבי גרם הפרת חוזה נדחתה, לאחר ניתוח יסודות סעיף 62 לפקודת הנזיקין והפסיקה הרלבנטית. נקבע בהקשר זה, בין היתר, כי משיבה 1 לא הפרה את החוזה עם המערער, שכן היא הייתה זכאית לחתום על הסכם המכר עם הקונה, ולכן – אם אין הפרת חוזה, אין כלל מקום לבחון אם משיב 2 גרם לכך.
22. בסוף פסק הדין קמא מתייחס בית המשפט קמא לנושא ההוצאות ונפסק כי המערער ישלם לשני המשיבים ביחד (אשר יוצגו יחדיו על ידי אותו עו"ד) הוצאות משפט בסך של 80,000 ₪, ובהקשר זה בית משפט קמא פירט נתונים לגבי מספר הישיבות שהתקיימו, היקף הטענות והתייחס לפער בין סכום התביעה לבין התוצאה.
23. כך, ובסיכומו של פסק, המשיבה 1 חויבה לשלם למערער סכום של כ-50,000 ₪ בקירוב, אך הוא חויב לשלם למשיבה 1 ולמשיב 2 ביחד הוצאות בסך 80,000 ₪ – ובית המשפט קמא הורה על קיזוז הסכומים, כך שהמערער הוא זה שצריך היה לשלם למשיבים כ-30,000 ₪ (סכום ששולם).

טענות המערער במסגרת הערעור –

24. במסגרת הערעור המערער ביקש להעלות טענות בנוגע לכל רכיבי פסק הדין קמא – הן באשר לקביעות העובדתיות והן לגבי הקביעות המשפטיות. על מנת שלא להאריך יתר על המידה לא נחזור על כל הטענות, אך יש לראות כי במיוחד מלין המערער על קביעות מהן עולה, לשיטתו, כי בית משפט קמא "העניש" אותו, והוא ממקד חלק ניכר מהטיעון בנושא הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו. המערער פירט טענותיו בהודעת הערעור ובדיון בעל-פה.
25. המשיבים ביקשו לדחות את הערעור, ואף הם העלו את טיעוניהם בכתב ובעל-פה.

דיון והכרעה –

26. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו להורות על דחיית הערעור למעט התייחסות לסוגיית ההוצאות.
27. מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא; מצאנו כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית של פסק הדין קמא וכי אין במסקנה טעות שבדין – ולכן, דין הערעור להידחות בהתבסס על האמור בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בכפוף להתערבות חלקית בסוגית ההוצאות.
28. בקצרה, נבקש להוסיף עוד את הדברים הבאים:
29. הדרישה לקבלת שכר חוזי – אין להתערב במסקנה קמא כי הזכאות לשכר החוזי (לולא נמכרו המקרקעין) אמורה הייתה להתגבש רק אם המערער היה מביא את המקרקעין למצב בו ניתן להוציא היתרי בניה. המערער טען כי הצדדים הסכימו שדי בכך שיהיה שינוי ייעוד ואין הכרח לטפל במקרקעין עד השלב שבו ניתן להוציא היתרי בניה, ואף טען כי "הראיה" לכך היא שהוא לא נדרש לטפל בהוצאת היתרי בנייה (סעיפים 12-13 להודעת הערעור). המשיבים טענו מנגד כי ההסכמה הייתה שעל המערער גם להביא לשינוי הייעוד וגם להביא את המקרקעין למצב בו ניתן להוציא היתרי בניה (והכל – טרם המכר לקונה). בית משפט קמא קבע עובדתית כי המערער לא הוכיח את טענתו לגבי ההסכמה שהייתה, וקבע כי המסקנה מבוססת על הוראות החוזה הברורות ועל העדויות.
30. לגבי העדות של המערער בהקשר זה, הרי שהיא לא התקבלה – ולא נתערב בכך. נזכיר כאן את ההלכה לפיה בית המשפט בערכאת הערעור לא מתערב בקביעות עובדתיות, קל וחומר שעה שהן מבוססות על התרשמות מהעדים (ע"א 8642/23 יוסף ודניאל טופז בע"מ נ' ק.ל. כרמל על הים השקעות בע"מ, פסקה 22 (20.12.2023); ע"א 3589/23 קדוש נ' גנדלר, פסקה 23 (1.8.2023)) – וכך במקרה זה. עוד יוער כי המערער לא זימן למתן עדות מטעמו את מי שהיה מעורב בחתימה על החוזה מולו עוד בשנת 1999, שהיה יכול אולי לספר מה הייתה כוונת הצדדים, ככל שזו לא עולה בבירור מהוראות החוזה (וראו את ע"א 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פסקה 12 (23.10.2023), לגבי המשמעות של אי זימון עד שכזה).
31. בנוסף, מקובלת עלינו עמדת בית המשפט קמא בנוגע להוראות החוזה, ואף אנו סבורים כי לא די היה בשינוי הייעוד. צריך היה גם להביא למצב בו ניתן להוציא היתרי בניה, אך מצב זה לא התקיים במועד המכר לקונה (וגם לא קיים כיום), והעובדה שהמערער לא היה צריך בעצמו לטפל בהוצאות היתרי בניה אינה משנה מסקנה זו.
32. משמעות סעיף 9 לחוזה – מקובלת עלינו עמדת בית משפט קמא כי בהינתן הסכם המכר, חלה "תפנית" ביחסים בין המערער לבין משיבה 2, בהתאם להוראות ששני הצדדים הסכימו לגביהן, ואשר אותן ניסח המערער. כך, ברור כי לאחר הסכם המכר היו רק שתי חלופות – חלופה א' היא שהקונה תיקח על עצמה להתקשר עם המערער בנוגע לטיפולו במכר דירות עתידיות, וחלופה ב' – שהקונה לא תהיה מעוניינת בכך, שאז יש הוראה ברורה לגבי חישוב השכר. מקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי לא הוכח עובדתית שמשיבה 2 "לא השתדלה מספיק" לגרום לכך שתתקיים חלופה א', וכי ממילא אין קשר סיבתי בין חובת ההשתדלות (ככל שקיימת) והפרתה (ככל שקיימת) לבין עמדת הקונה (וזאת בניגוד לטענת המערער בסעיף 42 להודעת הערעור). לא מצאנו גם לקבל את טענות המערער כי מחיקת התביעה על הסף כלפי הקונה שומטת את הקרקע תחת עמדת בית המשפט קמא בהקשר זה (סעיף 15 להודעת הערעור). סבורים אנו, כמו בית משפט קמא, כי הצדדים צפו את האפשרות שמשיבה 1 תמכור את הזכויות לפני שהמערער ישלים את משימותיו, צפו שקיימת אפשרות שהקונה לא תהיה מעוניינת בשירותיו של המערער, הוסכם על מנגנון חוזי שיחול בסיטואציה שכזו על מנת לשלם למערער תמורה בגין עבודתו – ויש ליישם את המנגנון המוסכם.
33. הטענה כי הסכם המכר הינו "קנוניה" – המערער מקדיש טיעון מקיף לעמדתו כי הסכם המכר משקף למעשה קנוניה ותרמית, לה שותפות משיבה 1 והקונה, במטרת להבריח רכוש, ומפרט שלל טיעונים לגבי משיבה 1, בעלת השיעבוד והאישים השונים שהיו בעלי תפקידים בשתי החברות במועדים הרלבנטיים (סעיפים 17-25 להודעת הערעור). אנו מסכימים עם עמדת בית משפט קמא, המפורטת והמנומקת, לגבי כך שלא הוכחה הקנוניה הנטענת וכי הסכם המכר הינו הסכם מחייב בעל תוקף משפטי, ובטח שכך הם פני הדברים בכל הנוגע להשלכות שלו על החוזה ועל שכר טרחתו של המערער. עוד נעיר כי אף אין לקבל את טענת המערער לגבי המשמעות הראייתית של אי זימונו של מנהל משיבה 1 בשעתו, בהקשר של טענת הקנוניה, ויש לדחות את עמדת המערער בסעיף 29 להודעת הערעור בנושא זה.
34. לגבי משיב 2 – טענה נוספת לה מקדיש המערער חלק מהערעור (סעיפים 32-26) קשורה בהודעת דוא"ל (מיום 5.4.2016). לטענתו מההודעה עולה כי משיב 2 ידע על ההתחייבות שהייתה למשיבה 1 כלפי המערער בכל הנוגע לשכר הטרחה, וזאת בניגוד לקביעה קמא לפיה משיב 2 לא היה מודע להסדר מול המערער בשעה שמשיב 2 פעל להתקשר עם הקונה בהסכם המכר. לא שוכנענו כי מהודעת הדוא"ל עולה בבירור מה היה היקף הידיעה, אך החשוב הוא – שאין לכך כל חשיבות ואין בכך כדי לשנות את התוצאה. שהרי אף אם משיב 2 ידע על זכויותיו של המערער – הוא יכול היה רק לדעת על הזכויות לפי החוזה, וזכויות אלו לא מקנות למערער את הסכומים להם הוא טוען, ולא נחזור על הדברים. כלומר, שאף אם משיב 2 ידע מה שהמערער טוען שהוא ידע – עדיין יש ליישם את סעיף 9 לחוזה.
35. אגד טענות נוסף שבפי המערער נוגע לאחריותו האישית של משיב 2 לחובות משיבה 1. לשיטתו, החבות האישית של משיב 2 נובעת בשל שהוכחה הקנוניה הנטענת, ולכן – עליו אישית לשלם כל סכום שבו תחויב משיבה 1. כפי שכבר צוין, לא מצאנו להתערב במסקנה העובדתית קמא כי אותה קנוניה לא הוכחה, ומשכך נשמט גם הבסיס לטענת האחריות האישית של משיב 2 לחובות משיבה 1. עוד נעיר, כי גם מעבר לטענת הקנוניה, לא נמצא בסיס לחיוב אישי במקרה זה.
36. שכר טרחה ראוי – אנו מסכימים עם העמדה קמא לפיה היות שהחוזה מפורט וכולל כמה חלופות שמתייחסות למצבים שונים בנוגע לשכר הטרחה, לא היה כל בסיס לדרוש שכר טרחה ראוי המבוסס על חוות הדעת שהוגשה מטעם המערער. המערער מעלה טענות רבות לגבי כך שעורך חוות הדעת מטעמו לא נחקר לגבי חוות הדעת ולכן צריך לקבל אותה, אלא שלא בכך העניין. יתכן וחוות הדעת מקצועית, ויתכן ששיעור שכר טרחה ראוי יכול להיות בשיעור של אחוז זה או אחר משווי הקרקע, אלא ששעה שיש מנגנון חוזי ברור – אין מקום לשום את השכר לפי חוות הדעת (אשר אף לא לוקחת בחשבון את העובדה שהמערער לא השלים את משימותיו).
37. אם נסכם עד כאן, דין הערעור להידחות.
38. באשר להוצאות – רק בנקודה זו סבורים אנו כי יש להיעתר לערעור בחלקו, בכל הנוגע להוצאות שהושתו לחובת המערער. יש לראות כי בסופו של ההליך למעשה ביהמ"ש קמא הנכבד קיבל את התביעה של המערער כלפי משיבה 1, ואף אם מדובר בסכום זעום יחסית לסכום שלגביו הוגשה התובענה, ואף אם היה בסיס לעמדה של ביהמ"ש קמא באשר לאופן ניהול ההליך מבחינת המערער, מצאנו שלא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות משיבה 1 בסכום האמור. השתת הוצאות בסכום של 80,000 ₪, כלפי משיבה 1 ומשיב 2 ביחד, מצדיקה התערבות. בעניין זה נדגיש כי, בעוד שהתביעה נגד משיב 2 נדחתה לחלוטין ולא נמצא לה כל בסיס, הרי שהתביעה שהוגשה נגד משיבה 1 התקבלה ונקבע כי: "אין חולק שהנתבעת לא שילמה לתובע את שכר הטרחה המגיע לו על פי סעיף 9 להסכם" (סעיף 42 רישא לפסק הדין). הנה כי כן, תוצאת פס"ד ביחס למשיבה 1 הינה כי זו לא שילמה למערער עד מועד פס"ד את שכר הטרחה אשר לגביו לא העלתה כל טענת הגנה ואשר לו היה זכאי, גם ע"פ עמדת משיבה 1 עצמה. אמנם, בית משפט קמא ציין (סעיף 3 לפסק הדין), כי משיבה 1 הבהירה כי היא נכונה לשאת בשכ"ט המערער בסך 36,853 ₪ לפי סכום התמורה בהסכם המכר. אלא שסכום זה לא הופקד בקופת בית המשפט, וככל שמדובר בשכר לו זכאי המערער, משיבה 1 לא הייתה רשאית להתנות תשלומו בוויתור על התביעה. בנוסף, הסכום בו חויבה משיבה 1 הינו הסכום הנ"ל, בתוספת מע"מ כחוק (43,118 ₪) ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.3.2017 (מועד הדרישה הראשונה ששלח המערער), ובסך הכל 49,733 ₪. משמע, שעוד קודם להגשת התביעה (ובטרם "נכנסה" משיבה 1 להוצאות ההליך), סכום זה לא שולם למערער.

אכן, בהתאם לפסיקה, בדרך כלל ערכאת הערעור לא תתערב בפסיקת הוצאות, עניין הנתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. שכן, הערכאה המבררת מתרשמת מאופן ניהול ההליך ולה היכולת לאזן בין האינטרס לשמור פן בעל דין שזכה בדין יצא בחסרון כיס, לבין האינטרס הציבורי למניעת הליכי סרק (ובכללם תביעת סכומים מופרזים ביחס לזכייה מזערית בדין). עם זאת, קיימים מקרים חריגים בהם יש הצדקה להתערבות גם בעניין זה (רע"א 7650/20Magic Software Enterprises Ltd.  נ' פאיירפלאי בע"מ  (28.12.2020)‏‏, מפי כבוד השופט ד' מינץ, בפסקה 8), בהם נמצא כי יש להתערב באיזון הנדרש.

במקרה זה, לא מצאנו להתערב במסקנת בית משפט קמא על פיה לאור התנהלות המערער הוא אינו זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו ממשיבה 1, אך סברנו כי חיוב המערער בהוצאות לטובת משיבה 1 בסכום כפי שנפסק, למרות שבסופו של יום הוא זכה בתביעתו כלפיה בדין (גם אם בסכום נמוך לאין שיעור מהנתבע) – מצדיק התערבות (פסקה 9 ברע"א 7650/20 הנ"ל).

39. טרם סיום, נבקש להעיר כי יש להצר על כך שהמערער נקט בלשון שאינה הולמת כלפי בית משפט קמא, כאשר חזר וטען כי בית משפט קמא "זלזל" בו ובזכויותיו, "העניש אותו" ואף "התעמר" בו. לא היה כל בסיס לשימוש בביטויים אלו.

 סיכום –

40. לכן, אנו מורים על דחיית הערעור, בכפוף לכך שסעיף 54(ב) לפסק הדין קמא, הכולל את ההוראות לגבי הוצאות המשפט, יתוקן באופן שיקבע שהמערער לא יחויב בהוצאות משפט לטובת משיבה 1 בנוגע להליך קמא וישלם הוצאות משפט רק לטובת משיב 2, ואולם זאת בסך 30,000 ₪ בלבד. סכום זה משקף את העובדה כי התביעה נגד משיב 2 נדחתה ואת העובדה שההוצאות בסכום כפי שנפסק שיקפו גם את העובדה שסכומן התייחס לשני המשיבים ביחד שכן הגנתם נוהלה ע"י אותו עורך דין. יחד עם זאת, עיקר התביעה, ההליך ואף פס"ד התייחסו לטענות כנגד משיבה 1 ומעת שקבענו שהיא אינה זכאית להוצאות, אנו סבורים כי הוצאות בסך של 30,000 ₪ למשיב 2 הינן ראויות והוא אינו זכאי להוצאות בסכום גבוה מכך.
41. על משיבה 1 לשלם למערער את הסכום שנפסק לחובתה, בסכום של 49,733 ₪ נכון למועד פסק הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.
42. 5129371היות ועיקר הערעור נדחה, משיבה 1 תישא בהוצאות המערער בגין הערעור בשיעור סמלי בלבד, וזאת בסך 2,000 ₪ נוספים (כולל מע"מ).

54678313

 

ניתן היום, א' אב תשפ"ד, 05 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.

 

5129371

54678313

 

רון שפירא 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה